רונדו הגיע אל הדלתא כדי לתעד את תהליך ה"החזרה לטבע" (Rewilding), אך מצא שם סיפור אנושי על הישרדות. בעוד המלחמה משתוללת באוקראינה השכנה, צוותי השטח בראשותו של מיכאילו נסטרנקו המשיכו בעבודתם באזור אודסה. תחת הפסקות חשמל ושיבושים בלוגיסטיקה, הם הוסיפו להוביל עדרים של סוסי קוניק ולינשופי עיט אל האיים המבודדים של הנהר, מבטיחים כי שרשרת החיים לא תיקטע בשל גחמותיהם של בני האדם.
הסרט, "הדלתא של הדנובה וכוח הריפוי של הטבע", אינו מסתפק בתיעוד אקולוגי. הוא מתמקד ברגעים הקטנים שבהם הטבע הופך למקלט עבור הנפש האנושית. עבור הקהילות החיות לאורך גדות הנהר, הופעתם מחדש של הדגים והציפורים אינה רק נתון סטטיסטי, אלא הוכחה לכך ששיקום הוא אפשרי, גם כאשר נראה שהכל חרב.
הדנובה נושאת עמה 40 מיליון טון של סחף בכל שנה, משקעים שיוצרים אדמה חדשה במקום שבו הנהר פוגש את הים. זהו תהליך עיקש וחסר מנוח; היבשה צומחת אל תוך המים בקצב של עשרות מטרים בשנה, ללא קשר להסכמים פוליטיים או לקווי חזית. רונדו לוכד בעדשתו את הבוץ העשיר הזה, את הריח המתקתק של המים המתוקים המתערבבים במלח, ואת התאואים הניזונים מצמחיית הפרא ומפלסים נתיבים חדשים עבור המים.
בסופו של דבר, זהו סיפור על סבלנות. בתוך הנוף הרחב של הדלתא, הגדולה והשמורה ביותר באירופה, פועלים האנשים והטבע בתיאום עדין. רונדו מראה לנו כיצד החזרת חיות הבר אינה רק פעולה של שימור הסביבה, אלא הענקת תקווה ממשית לאנשים שזקוקים נואשות לראות משהו צומח, חי ומתחדש לנגד עיניהם.