במשך עשורים, שפת המיאמיה-פיווליה הוגדרה כ"רדומה". הדובר האחרון ששלט בה על בורייה, רוס קון, הלך לעולמו בשנת 1962, והותיר אחריו שתיקה ארוכה שנכפתה על השבט בעקבות דורות של דיכוי והעתקה כפויה של אוכלוסייה. אך עבור בני השבט, השפה מעולם לא מתה; היא פשוט המתינה בסבלנות שמישהו ימצא את המפתח להעיר אותה. המפתח הזה נמצא בכתבי יד של מיסיונרים ישועים מהמאה ה-18, כמו המילון שחיבר ז'אק גרבייה, וברישומים של אתנוגרפים מראשית המאה ה-20.
התהליך המעשי החל באמצע שנות התשעים, כאשר הבלשן דריל בולדווין החל להשתמש בשפה בביתו הפרטי, תוך שהוא נעזר במחקריו של דייוויד קוסטה לפענוח הפונטיקה והדקדוק העתיק. מה שהחל כניסיון משפחתי אינטימי הפך למודל רחב היקף של שיתוף פעולה בין הריבונות השבטית לבין המוסד האקדמי. כיום, אזרחי השבט מתארים את הרגע שבו הם הוגים מילה בשפתם בפעם הראשונה כחוויה פיזית של "חלקים מעצמם שחוזרים הביתה".
המרכז שהוקם באוניברסיטת מיאמי אינו מסתפק רק בשימור העבר. הסטודנטים הלומדים במסגרת מלגת Myaamia Heritage Award מחויבים לקורסים העוסקים בהיסטוריה, אקולוגיה ושפה, מתוך הבנה שזהות אינה רק זיכרון אלא כלי לחיים בהווה. השבט שומר על זכויות הקניין הרוחני של כל החומרים המופקים, ומבטיח שהשפה תישאר בידי האנשים להם היא שייכת.
באמצעות מחנות קיץ לילדים ותוכניות טבילה לשונית, השפה חוזרת להיות חלק מהמרחב הציבורי בנורת'איסטרן, אוקלהומה ובאוהיו. השימוש במשחקי לוח מסורתיים כמו מהקיסינה (Mahkisina) ללימוד מכניקה לשונית מעניק לצעירים את התחושה שהשפה אינה מוצג מוזיאוני, אלא כלי למשחק, למחשבה ולקשר אנושי פשוט. השתיקה שהחלה באמצע המאה הקודמת נשברת מדי יום מחדש, הברה אחר הברה.