באולם ה-Wiener Stadthalle, מבנה איקוני שתכנן האדריכל רולאן ריינר בסוף שנות החמישים, הטכנולוגיה המודרנית מבקשת לגשר על פער החושים. המבקרים בתחרות ישתמשו באפליקציה המזרימה תיאור קולי, תרגום לשפת הסימנים וכתוביות בזמן אמת ישירות לטלפון החכם. עבור אלו הסובלים מלקות שמיעה עמוקה, יחולקו וסטים רוטטים מיוחדים; טכנולוגיה שנולדה במקור באולפני הקלטות כדי לאפשר לטכנאי סאונד להרגיש תדרי בס נמוכים, הופכת כאן לכלי המאפשר למוזיקה לעבור דרך העור אל תוך הגוף.
ההכנות של מבצעי שפת הסימנים דורשות דייקנות כמעט מדעית. הם משננים את היצירות שבועות מראש, בונים כוריאוגרפיה של תנועות גוף והבעות פנים שנועדו לייצג סולו של גיטרה או מקצב אלקטרוני מורכב. במקום שבו המילים הופכות למופשטות, הם יוצרים שפה חזותית חיה בתוך החלל שבין הידיים לפנים.
המחויבות הזו אינה מקרית או חדשה עבור העיר. כבר ב-1991 עוגנו עקרונות התכנון הנגיש בחוקי הבנייה של וינה, ובשנת 2005 הוכרה שפת הסימנים האוסטרית באופן רשמי בחוקה הפדרלית. המאמץ הנוכחי הוא המשך ישיר למסורת שהחלה עוד ב-2015, אז אירחה העיר לראשונה שידור ייעודי של התחרות בשפת סימנים בינלאומית.
כאשר האורות באולם יידלקו והצליל הראשון יבקע מהרמקולים, הנגישות לא תהיה רק אוסף של תקנות טכניות, אלא רטט עדין שמתפשט על החזה והגב של אדם היושב בקהל. ברגע הזה, המוזיקה מפסיקה להיות זכות של השומעים בלבד והופכת לחוויה אנושית משותפת, ללא קשר ליכולתם של האוזניים או העיניים לקלוט אותה.