במחקרה שפורסם בכתב העת Mastozoología Neotropical, אלביז מתארת את הטפיר לא רק כבעל חיים, אלא ככוח טבע משקם. זרעי דקל המוריצ'ה והרויאל גדולים מכדי לעבור במערכת העיכול של קופים או ציפורים; רק הטפיר, במערכת העיכול הייחודית שלו, מסוגל להעבירם בשלמותם ולהפקידם קילומטרים רבים מצמח האם. פעולה שקטה זו מאפשרת ליערות הדקלים, המהווים מקלט לאנקונדות ולקיימנים, להתפשט מחדש באזורים פגועים.
במרחק מאות קילומטרים משם, בשיפולי הר הגעש טונגוראווה שבאקוודור, עוקב חואן פבלו רייס אחר טפיר ההרים. הוא ראה אותם נמלטים בעת התפרצות לבה, רגע שבו הבין כי הישרדותם תלויה בחיבור בין שמורות הטבע יאנגנאטס וסנגאי. עבור רייס ואלביז, המאבק אינו רק על שימור המין, אלא על שמירת הרצף המאפשר לטפירים להמשיך בעבודת הגינון העתיקה שלהם.
הביולוג אדוארדו נראנחו מציין כי הטפירים פועלים כבקרים של אוכלוסיית הצמחים. בתוך גופם הגדול הם נושאים את עתיד היער, מפיצים זרעי עצים כבדים כמו הזאפוטה, התורמים לצפיפות העץ ולקיבוע הפחמן באטמוספירה. זוהי שותפות גורל שקטה בין החוקרים לאותם יצורים חמקמקים, המבטיחה כי הג'ונגל ימשיך לנשום.
גורי הטפירים נולדים כשעל עורם כתמים ופסים לבנים, המדמים את קרני האור השבורות החודרות מבעד לסבך אל קרקעית היער.
למרות הסכנות הנשקפות מצד התרחבות שטחי החקלאות והדרכים החוצות את בתי הגידול, עבודתם של אלביז ורייס מעניקה הזדמנות להבנה מחודשת של המערכת. כל זרע המופקד באדמה על ידי הטפיר הוא הבטחה לצמיחה, עדות ליכולת של הטבע להשתקם כאשר מאפשרים לו את המרחב הדרוש לכך.