התפר הזה עבר מאם לבת דורות ארוכים, ונרשם ב-2021 ברשימת המורשת התרבותית הבלתי-מוחשית של אונסק"ו. הוא נעשה בחוטי כותנה או משי על בד שבו סופרים כל חוט, ומרכיב את שמלת הת'וב — הלוח שעל החזה, הלוחות שבצדדים, הגב. פעם היה אפשר לזהות במבט אחד מאיזה כפר באה האישה שלפניך: בית לחם השתמשה בחוט משי עטוף זהב וכסף, אותה טכניקה שקישטה גם את בגדי הכמרים בסדנאות העיר; רמאללה העדיפה משי אדום על פשתן לבן; שמלות אזור עזה היו כמעט תמיד כחול-אינדיגו כהה או שחור, ברקמה צפופה ודקה. שמות המוטיבים באים מהבית ומהשדה — עץ ברוש, ירח, פרח תפוז, אוהל הפאשה, נוצות.
גם הפוליטיקה נכנסה לבד. עד שנות השלושים והארבעים קנו הרוקמות משי שהובא משוקי דמשק וחלב; אחרי 1948 קרסו דרכי הסחר, והנשים עברו לחוטי כותנה של היצרן הצרפתי DMC, שחוברות הדוגמאות שלו הכניסו לשמלות הפלסטיניות מוטיבים אירופיים. בשנות השישים הפכה הרקמה לעבודה בשכר במחנות הפליטים ובעיירות הגדה, דרך אגודות נשים שקנו חוטים בסיטונות וחילקו דוגמאות. ובאינתיפאדה הראשונה נתפרו בלוחות השמלות דגלים, מפות, יונים והמילה פלסטין — בזמן שהנפת הדגל עצמו הייתה אסורה. אספנים וקיוריטורים קטלגו אותן אחר כך כ"שמלות האינתיפאדה".
הקיוריטורית רייצ'ל דדמן חוקרת את התטריז עשר שנים במוזיאון ויקטוריה ואלברט, וכעת היא מעמידה שתי תערוכות בבת אחת: "זיכרון חוט: רקמה מפלסטין" ב-V&A דנדי, ו"רוקמים את פלסטין" ב-MoMu, מוזיאון האופנה של אנטוורפן. רוב הבגדים ההיסטוריים שנתלים שם הגיעו מאוספים פרטיים בעמאן, ברמאללה ובתפוצות — לא מעט מהם נקנו ממשפחות שמכרו אותן בשנות מחסור.
באנטוורפן מוצגת גם עבודתו של המעצב איהם חסן, שפועל מלונדון: אוסף בשם "מַגֶ'נְטָה אַל-מָוֶת: הצבע שאינו קיים", שנשען על דוגמאות תטריז ועל עזה. בדיר אל-ע'וסון שבצפון עוקבת המעצבת עולא מהנא, סטודנטית לטקסטיל, אחרי האופנה שצומחת מן הרקמה ומתעדת אותה. פוסט אחד שלה, עם מוטיב של שרשרת חינניות, נצפה בסוף אוגוסט כמעט שני מיליון פעם.
ההוראה עברה בינתיים למסכים. ארכיוני דוגמאות, מפות מוטיבים של כפרים שעברו דיגיטציה וסרטוני הדרכה מאפשרים לאישה בטורונטו או בסנטיאגו לעבוד לפי אותן רשתות שסבתה זכרה בעל פה. הרוקמות עצמן מנסחות את זה בפשטות: הן תופרות נגד מחיקה. ובבית לחם, אחת בשבוע, זה נראה כמו כמה נשים ושולחן.