הפנגולין הענק הוא היצור הגדול מבין שמונת מיני הפנגולינים — כמטר וארבעים מקצה החוטם ועד קצה הזנב, עד שלושים ושלושה קילוגרמים. הוא לילי, בודד, חסר שיניים לחלוטין, ובולע חצץ קטן שטוחן את החרקים בקיבה שריריתלשונו מעוגנת עמוק בבית החזה, לא בפה. במשך עשרות שנים הניחו בקניה שהמין נכחד מתחומה, עד שמצלמות מלכודת בטרנס מארה הוכיחו אחרת.
היום מאמינים שנותרו במדינה פחות משלושים פרטים. אחת מהם הייתה נסריאן, נקבה שנשאה משדר GPS ונוטרה שנים; היא נמצאה לאחרונה מתחשמלת מתחת לגדר של מכלאת בקר. מאז 2022 תועדו חמישה עשר מקרי מוות של פנגולינים באזור, ארבעה עשר מהם מהתחשמלות.
מאחורי המספרים הללו עומד שינוי נוף. שמונים אחוז מיער ניקוורי נכרתו בתוך עשרים שנה לטובת שדות וחוות, וכ‑268 קילומטרים של גדר מחושמלת חוצים כעת את מה שנותר מבית הגידול.
הפתרון שהציע טומפוי פשוט עד כדי עלבון: לנתק את שניים או שלושה החוטים התחתונים. הפער שנוצר נמוך מספיק כדי שפנגולין יחלוף תחתיו, וגבוה מספיק כדי שאריה עדיין יירתע. נייסניה רקיטה, בעלת אדמות, ובן סולל, מזכיר האזור המוגן, היו בין הראשונים שעשו זאת בגדרותיהם שלהם.
מייקל קוסקיי, מנהל הניטור והנתונים בפרויקט הפנגולין, יושב מול מפה דיגיטלית ומצליב את איתותי ה‑GPS של שבעה פנגולינים מתויגים מול קווי הגדרות. כשאחד מהם מתקרב לחוט חי, פקחים מקבלים התרעה. הפלטפורמה שבה הוא משתמש, EarthRanger, פותחה במקור כדי לעקוב אחר סיורי פקחים ובעלי חיים מקושרים על מפה אחת.
השכנוע לא תמיד בא מהמדע. החקלאי אולה מנגויו, שהיה אדיש לחיה הזאת, מצטט כיום נתון אחד: פנגולין בודד אוכל עד שבעים מיליון חרקים בשנה. יותר מ‑6,000 הקטרים של אדמה פרטית נכנסו מאז להסכמי שימור, וחלקם מתירים שיקום של עד תשעים אחוז מבית הגידול במהלך חמש עשרה שנה.