עבור 9.2% מאוכלוסיית יפן, החיים עם מוגבלות אינם מסתכמים רק בנגישות פיזית. מדובר בשאלה האם אדם יכול למצוא עבודה, האם הוא מרגיש רצוי בקהילתו והאם קולו נשמע. גוטו וצוותו לקחו את מדדי השיקום הקהילתי של ארגון הבריאות העולמי (CBR) והתאימו אותם לתרבות היפנית, בתהליך מדוקדק של תרגום ואימות מול קבוצות מיקוד של אנשים עם מוגבלות.
התוצאה היא ה-J-CBR-Is, כלי המאפשר לקהילות מקומיות לבחון את עצמן במראה. הוא חושף היכן המחסומים עדיין עומדים — לא רק בגרמי המדרגות, אלא במקומות העבודה ובמפגשים החברתיים היום-יומיים.
על אף שיפן העניקה לעולם את "אבני הנגישות" הצהובות והמחוספסות — אותה המצאה של סאיצ'י מיאקה המאפשרת לעיוורים לנווט ברחובות — המערכת החברתית פיגרה לעיתים אחרי התשתית הפיזית. המדדים החדשים של גוטו מבקשים להשלים את הפער הזה. הם מאפשרים למשרד הבריאות והרווחה ולרשויות המקומיות להשתמש בראיות מוצקות כדי לקדם חקיקה שתהפוך את ההכללה לחובה, ולא רק להמלצה.
זהו רגע של התבגרות חברתית. הבנת המציאות דרך נתונים מדויקים אינה פעולה קרה; היא הדרך המכבדת ביותר להכיר בקיומו של האחר ולהבטיח שמקומו בחברה לא יהיה תלוי בחסד, אלא בזכות מוגדרת וניתנת למדידה.