במאמר שפורסם בכתב העת Conservation Letters, פלינינגר ועמיתתו מריון ג'יי קוראים תיגר על התפיסה המדעית הטכנוקרטית השולטת כיום בניהול שמורות הטבע באירופה. המחקר שלהם מגלה כי רבות מהשמורות אינן "טבע פראי" במובן הבתולי של המילה, אלא נופים "חצי-טבעיים" הדורשים התערבות אנושית מתמדת כדי להתקיים. ללא רעייה עונתית או קציר ידני, שטחי עשב אלו הופכים ליערות סבוכים, ותהליך זה גוזר כליה על מינים נדירים שמצאו בהם בית.
אחת הדוגמאות המובהקות היא פרפר הכחליל הגדול, מין מוגן הזקוק למדשאות קצרות במיוחד. דרישה זו מתמלאת רק כאשר עדרים רועים בשטח ושומרים על גובה העשב, מה שמאפשר לסוג מסוים של נמלים אדומות לאמץ את זחלי הפרפר. זהו קשר ביולוגי מורכב התלוי בסופו של דבר במקל הרועים ובקצב הליכת הצאן.
החוקרים זיהו חמישה תחומי פעולה שבהם יש לשלב את הקהילה המקומית בניהול השמורות, החל מתכנון הרשת ועד למתן תמיכה פיננסית לשיטות עבודה מסורתיות. בספרד, ה"דהסה" (Dehesa) — מערכת אקולוגית מעשה ידי אדם שבה עצי אלון נגזמים בקפידה כדי לאפשר מרעה — מהווה עדות חיה לידע שנצבר במשך אלף שנים. פלינינגר מדגיש כי כאשר אנשים רואים את עצמם כחלק מהנוף ולוקחים עליו אחריות, השימור הופך למשימה משותפת ולא להנחתה שלטונית.
האיחוד האירופי שואף להגן על 30% משטחי היבשה והים שלו עד שנת 2030. הצלחת המשימה הזו, כך עולה מהמחקר, לא תושג רק באמצעות גדרות ותקנות, אלא דרך ההכרה בערכם של הכלים הישנים: המגל, המחרשה וחוכמתם של אלו שאינם מפרידים בין חייהם לבין האדמה עליה הם דורכים.