הוא בא מכפר טלגפאקיס שבמחוז פטונגקריונו, האזור הגבוה והמרוחק ביותר של רג'נסי פקלונגן, בין תשע מאות לאלף ושש מאות מטרים מעל פני הים, שם עומד עוד אחד מיערות הגשם הקדומים האחרונים של ג'אווה. שם, בסטודיו לאמנויות מדוקרה, לימד אותו אדיטיה סבדה אנגיטה את מה שדלאנג חייב לדעת: לתת קול לכל דמות, לספר, לשיר את פסוקי הסולוק שקובעים את מצב הרוח, ולהכות בקמפלה — פטיש עץ המוחזק בין אצבעות הרגל — כדי לסמן לנגני הגמלאן מתי להיכנס. הכול מן הזיכרון. אין תסריט.
פייסיאל, תלמיד בתיכון הממלכתי של פטונגקריונו, הופיע בכפרו, באזורים הסמוכים ובפנדופו של רג'נסי פקלונגן, וזכה במקום השני בתחרות לדלאנגים צעירים. בבית הספר שומע דבר אחר: "מסיה מודה קוק סודה מאין ואיאנג קאיאק אורנג טואה אג'ה" — אתה עוד צעיר וכבר משחק ואיאנג כמו זקן. הוא אינו מתווכח. הוא ממשיך להתאמן.
"מה שהיה תינוק קטן הופך פתאום לגדול."
כך הוא מתאר את גטוטקצ'ה, בנו של בימה, שהושלך אל לוע הגעש קוואה צ'נדרדימוקה ויצא ממנו עם גידים של תיל ועצמות של ברזל. זהו אחד ממבחני החובה של דלאנגים צעירים: סצנות התעופה דורשות סבטן מהיר ומדויק, טכניקת הנעת הבובה שעליה נשפטים בתחרויות. בג'אווה הביטוי עצמו כבר יצא מן הבמה אל השפה — קוואה צ'נדרדימוקה הוא שמו של כל מקום שמחשל אדם בכוח.
הוא מקווה ללמוד במכון האמנויות האינדונזי בסורקרטה, שתוכנית הפדלנגן שלו היא אחת המעטות בדרגת תואר במדינה. את הסיבה הוא תולה במקום רחוק יותר בזמן: סונן קליג'אגה, שהשתמש בוואיאנג כדי להעביר את תורתו. הנער שחבריו קוראים לו זקן בחר במקצוע שבו נמדד אדם בכמות הסיפורים שהוא נושא בראשו.