עבור משפחות רבות בקולומביה, האבחנה של שיתוק מוחין הייתה בעבר גזר דין של בידוד. כאשר המרפאות המקצועיות מרוכזות בערים הגדולות והעלות של כל מפגש טיפולי מכבידה על התקציב המשפחתי, הטיפול הפך למותרות שהורים דלי אמצעים לא יכלו להרשות לעצמם. ליידי קואסטאס, אז סטודנטית לעיצוב תעשייתי באוניברסיטת אל בוסקה, הבחינה בפער הזה לא כבעיה רפואית גרידא, אלא ככשל תכנוני ואנושי. היא החלה לעבוד על אב-טיפוס של מכשיר שיאפשר לילד לאכול, לנוח ולהתנועע — שלושת הצרכים הבסיסיים של השיקום — בתוך סביבתו הטבעית.
הערכה שפיתחה, המכונה "קיטסמייל", אינה רק רהיט רפואי. מדובר במבנה הנדסי המסוגל להתרחב ולהשתנות יחד עם גופו של הילד הגדל, ובכך חוסך מהמשפחה את הצורך ברכישת ציוד חדש בכל כמה שנים. קואסטאס בחרה בחומרים מקומיים ובתהליכי ייצור בבוגוטה, תוך שימוש בספוגים המונעים ספיגת נוזלים, פרט חיוני לשמירה על היגיינה בתנאי בית שאינם סטריליים.
השינוי העמוק ביותר שמחוללת קואסטאס אינו טמון רק במכניקה של המכשיר, אלא בהגדרת התפקיד של ההורה. דרך סדנאות הדרכה, המיזם הופך את האמהות ממלוות פסיביות למטפלות פעילות ומיומנות. הן לומדות להפעיל את המכשיר, לעקוב אחר ההתקדמות ולבצע את הפיזיותרפיה בעצמן. המודל העסקי של המיזם נשען על סבסוד צולב: רכישות של גופים עסקיים או אנשים אמידים מאפשרות את הפצת הערכות למשפחות באזורים מבודדים ללא עלות.
ליידי קואסטאס מעידה כי הפרויקט החל מתוך מחשבה לשנות את חייה של ילדה אחת, אך המפגש עם המצוקה הרחבה שינה את מסלול חייה שלה. כיום, המיזם מעסיק 17 עובדים, בהם אמהות חד-הוריות המשמשות כסוכנות מכירות ומדריכות, ובכך סוגר מעגל של תמיכה קהילתית. בשנת 2019 העניקה רשות הקניין הרוחני של קולומביה פטנט על העיצוב המכני של הערכה, הכרה רשמית בכך שחדשנות אינה חייבת להיוולד במעבדות הייטק, אלא יכולה לצמוח מתוך הבנה עמוקה של צורך אנושי פשוט.