השנה היא 2026, ומעגל של מאה שנים נסגר. כאשר סר אפיראנה נגאטה ייסד את המכון בשנת 1926, הוא עשה זאת מתוך חרדה עמוקה מפני היעלמותה של הזהות המאורית; הוא ראה את הידע נשחק ואת הידיים האמונות על המלאכה הולכות ומתמעטות. כיום, התלמידים החדשים המתקבלים למסלול האריגה המסורתית אינם רק אמנים, אלא חוליות בשרשרת של הישרדות תרבותית שהצליחה לגשר על פני תקופות של שפל כלכלי ותמורות חברתיות.
הלימוד מתחיל בטבע. לפי פרוטוקול הטיקאנגה המסורתי, האורגים ניגשים לשיחי הפשתן (harakeke) בחרדת קודש. הם מקפידים להותיר את הנבט המרכזי ואת שני העלים המגוננים עליו ללא פגע, כדי להבטיח את המשך חייו של הצמח. זהו חוזה של כבוד הדדי: האדמה מעניקה את החומר, והאדם מבטיח את המשכיותה. מהעלים הללו יפיקו התלמידים את המוקה, הסיב הפנימי הלבן, בתהליך של גירוד איטי וקפדני החושף את עוצמתו של הצמח.
המצוינות של המוסד הגיעה לשיא חדש בעשור האחרון, כאשר שלוש אורגות בכירות — ז'קלין מקריי-טאריי, גלוריה טאיטוהה ורוז טה רטאנה — הפכו לראשונות בהיסטוריה שקיבלו תואר דוקטור משותף באמנות הרראנגה. הישג זה העניק למלאכה העתיקה תוקף אקדמי מבלי לגרוע מהחמימות האנושית של העברת הידע מדור לדור.
בזמן שהתיירים צופים בגייזר הפוהוטו המתפרץ בחוץ, בפנים נמשכת המלאכה השקטה של ה'מירו' — גלגול סיבי הפשתן על הירך החשופה כדי ליצור חוטים חזקים לגלימות המלכותיות. זוהי עבודה תובענית, לעתים מפרכת, אך עבור אלו שנבחרו בפברואר השנה, היא מייצגת את הזכות הגדולה ביותר: האפשרות לארוג את העבר לתוך ההווה, ולהבטיח שהחוט לעולם לא ייפסק.