סאיף, שמוכר גם בשם בינוד ביהארי, מתאר את עצמו כבן של בנגל שנמשך אל האדמה ואל הטרקוטה. לדבריו, טפה פוטול פירושו המילולי הוא עיצוב בצביטה או בלחיצה של האצבעות, וזה מה שמבדיל את הבובות האלה מבובות שנוצקות בתבנית. המלאכה תלויה בלחץ, באיזון, בלחות, בפרופורציה ובסבלנות.
זו אמנות עממית שנפוצה ברחבי בנגלדש ובמערב בנגל. במשך דורות עסקו בה בעיקר נשים ממשפחות קדרים, והן עיצבו את הבובות מאותו חימר נהר שממנו נעשו כדי הבית. לדמויות גוף פשוט ופנים צבוטות עם מעט פרטים, ורבות מהן מתארות אם מחזיקה ילד. הבובות נמכרו ביריד הכפר תמורת טאקות ספורות, כצעצועים לילדים וכחפצי פולחן. היום משפחות קדרים רבות נוטשות את המקצוע, משום שכלי אלומיניום, מלמין ופלסטיק זולים תפסו את מקומם של כלי החימר.
ההזדמנות של סאיף נולדה מתוך מהומה. בקיץ 2024 שיבשה מחאת הסטודנטים נגד שיטת המכסות את בחינות הבגרות שלו. הבחינות נדחו תחילה, ובהמשך בוטלו הבחינות שנותרו. סאיף ניצל את הזמן ונסע לנרסינגדי, ללמוד אצל הקדרים של פאל פארה, השכונה שבה חיות ועובדות משפחות הקדרים. באותו מחוז שוכן אתר ורי־בטשוור, שבו מצאו ארכיאולוגים חפצי טרקוטה מלפני כ־2,450 שנה.
אחר כך שהה כחצי שנה כאמן בית אצל צלם העיתונות מחמוד רחמן, במסגרת היוזמה 55 קודומטולה. העבודות שלו נעות בין פסלונים זעירים לבובות בגובה של כשלושה רגל, כמטר. הוא גם עשה תכשיטים מראשי הבובות. ממכירות בתערוכות שלו גייס את שכר הלימוד לסמסטר שלם באוניברסיטה.
לא כולם בביתו קיבלו זאת בשלווה. משפחתו התנגדה מטעמים דתיים לפיסול דמויות בחימר. במשך כמה חודשים הוא הפסיק לעבוד, ואחר כך חזר לחימר.
עכשיו הוא מתכנן ללמוד קרמיקה, אולי באיטליה, או עיצוב אופנה באירופה, כדי לייצג את התרבות הבנגלית בחו"ל. הבובות שייקח איתו יהיו עשויות כמו תמיד, בלי תבנית, בלחיצה של האצבעות.