עבור טמה פוטאקה, שר השימור, ההכרזה הרשמית בבירה אינה רק כותרת ממשלתית, אלא עדות למאמץ אנושי שהתפשט משכונה לשכונה. התוכנית הלאומית לביעור חולדות, הרמינים ופוסומים, יצורים שהפכו לאויביהם המושבעים של עופות הבר המקומיים, מצאה בוולינגטון את המעבדה העירונית הגדולה ביותר שלה. מה שהחל כיוזמה של קהילות מקומיות הפך למערך לוגיסטי מדויק שבו הבית והיער מתמזגים.
האסטרטגיה המבצעית, עליה ניצח מנהל הפרויקט ג'יימס וילקוקס, נשענה על גאוגרפיה של סבלנות. הצוותים חילקו את העיר לאזורים, כשהם מתקדמים ממזרח למערב. בחצי האי מיראמר, ששימש כצוואר בקבוק טבעי, הוקם קו ביצור של מלכודות במרווחים של עשרה מטרים זה מזה. הקו הזה מנע חדירה חוזרת של טורפים אל האזורים שכבר נוקו, והפך את נמל התעופה למחסום ביולוגי בלתי צפוי.
החיים בעיר ללא טורפים דורשים דריכות יומיומית וחושים חדים. אנשי השטח משתמשים בשיטה פשוטה אך יעילה: ריח מתקתק של חמאת בוטנים המרוחה על כרטיסי פלסטיק קטנים. סימני הנשיכה שנותרים על הכרטיסים הללו מספרים לצוותים מי הצליח לחמוק ומהיכן הוא הגיע. לעתים, כלבי טרייר מאומנים נשלחים לסרוק את התשתיות העירוניות, עוקבים אחר ריחות שהעין האנושית אינה יכולה לתפוס.
שורשי ההצלחה נטועים כבר בשנת 1999, עם הקמת הגדר ההיקפית של שמורת זילנדיה בפרברי קארורי. השמורה, המשתרעת על פני עמק שהיה בעבר אגן ניקוז למים, שימשה כתיבת נוח מוגנת. כעת, כשהעיר כולה הופכת למרחב בטוח, הציפורים — הטווי, הפיואקאוואקה והקרו — אינן מסתפקות עוד בגבולות הגדר. הן נראות בגינות הציבוריות ועל מרפסות הבתים, מחזירות לוולינגטון קולות שנאלמו בה במשך מאה שנים.