הנהר, שראשיתו בגבעות ג'טוואדה, היה בעבר גאוותה של העיר. מהנדסי המאה ה-17 השכילו לרתום את מימיו למערכת הובלה תת-קרקעית מתוחכמת, אך ברבות השנים הוא נחנק תחת 130 נקודות ניקוז של שפכים לא מטופלים. פאנדי, בתפקידו כנציב העירוני, הבין ששיקומו של הנהר אינו רק עניין של הנדסה, אלא של השבת הכבוד העצמי לתושבי העיר. הוא לא הסתפק בצווים משרדיים, אלא ירד אל הגדות הבוציות.
תחת הנהגתו, הפך הפרויקט למאמץ משותף שחצה מעמדות. בזמן שציוד מכני כבד עמל על פינוי ערימות הפלסטיק והבוץ הרעיל, צעירים מתנדבים מבתי הספר והמכללות המקומיים החלו לנטר את איכות המים ולדווח על מפגעים בזמן אמת. חברות תעשייתיות גדולות, שבעבר היו חלק מהבעיה, הפנו משאבים למימון קירות תמך מגוביונים ושתילת צמחייה שתמנע סחף קרקע.
השינוי הפיזי לווה בתנועה עדינה של חיים ששבו אל המקום. ככל שהמים התבהרו, החלו להופיע מיני דגים קטנים וציפורי מים שמצאו מקלט בין עצי הבמבוק הרכים שנשתלו לאורך הגדה. הריח החריף, שליווה את השכונות הסמוכות במשך דורות, התפוגג והתחלף באוויר הנקי המנשב מהגבעות.
עבור תושבי העיר, הרגע המכריע לא היה טקס גזירת סרט, אלא הערב הראשון שבו יכלו לצעוד לאורך הנהר מבלי לכסות את פניהם במטפחת. פאנדי הראה כי בתוך המכונה הביורוקרטית של הודו, אדם אחד עם חזון וסבלנות יכול להעיר נהר ממותו הקליני ולהשיב לעיר את נשמתה.