במשך עשורים הניחו מדענים כי הגליובלסטומה היא פולש זר המתרבה במהירות פראית ודוחק את הרקמה הבריאה באופן פסיבי. ונקאטאראמאני, בחקירה סבלנית שבוצעה במרכז הגרמני לחקר הסרטן (DKFZ) ובבית החולים האוניברסיטאי בהיידלברג, גילה כי המציאות מורכבת יותר. הגידול אינו רק שכן עוין; הוא טפיל מתוחכם היוצר קשרים פיזיים אינטימיים עם תאי העצב הבריאים סביבו.
הוא זיהה כי תאי הסרטן שולחים זרועות דקיקות, צינוריות מיקרו באורך של מאות מיקרומטרים, המשתלבות בתוך רשת התקשורת של המוח. דרך "סינפסות" אלו, הגידול מצותת לאותות החשמליים שעוברים בין הנוירונים. במקום שהתא הסרטני יסתפק בחומרי הזנה מהדם, הוא רותם את הפעילות המחשבתית עצמה כדי להניע את צמיחתו שלו.
התובנה הזו, המעבירה את הדגש מחלוקת תאים פשוטה למערכת מורכבת של "ציתות" חשמלי, פותחת אפשרויות שלא היו קיימות קודם לכן. ונקאטאראמאני וצוותו בוחנים כעת אם תרופות המשמשות לטיפול באפילפסיה — כאלו שנועדו להשקיט סערות חשמליות במוח — יכולות למעשה לנתק את הזרם לגידול ולבודד אותו מסביבתו. המחקר זיהה קולטנים ספציפיים על גבי התאים הסרטניים המגיבים לגלוטמט, המוליך העצבי המרכזי במוח, ובכך הפך את התקשורת העצבית לדלק עבור המחלה.
באולם הכנסייה בפרנקפורט, ההכרה בעבודתו של הרופא הצעיר לא הייתה רק מחווה של כבוד אקדמי. היא סימנה את הרגע שבו המדע הפסיק לראות בגידול אויב אנונימי ומתחיל להבין את שפתו הסמויה. האדם שגילה את הקשרים הללו הזכיר לקהילת החוקרים כי לעיתים, כדי לרפא, עלינו קודם כל ללמוד להקשיב לשיח השקט וההרסני המתנהל בתוך הרקמות העדינות ביותר של גופנו.