הקמפוס של המכון למדעי הרפואה והמחקר על שם סרי מדהוסודן סאי ניצב בלב אזור כפרי, הרחק מהמרכזים הכלכליים המנצנצים של הודו. בעוד שבמכללות פרטיות בהודו עלות התואר ברפואה עשויה להגיע ל-12 מיליון רופי, כאן הספרים, המיטה והארוחות ניתנים לסטודנטים בחינם. המוסד, שהוקם על ידי סרי מדהוסודן סאי, פועל תחת עיקרון פשוט: הרפואה צריכה לשוב אל האנשים הזקוקים לה ביותר.
אין מדובר בנדבה, אלא בחוזה חברתי חדש. הסטודנטים שמתקבלים ללימודים חותמים על הסכם שירות: עם סיום הכשרתם, הם מתחייבים לעבוד במשך חמש שנים בבתי החולים של המכון או במרכזים רפואיים באזורים כפריים מוחלשים. כך הופך המחסור ברופאים, המגיע בשיאו ליחס של רופא אחד לכל 22,000 בני אדם באזורים מסוימים, לבעיה שיש לה פתרון אנושי ומוחשי.
במהלך ביקורי הבית בכפרים הסמוכים, הסטודנטים לומדים שרפואה אינה רק מרשמים ופרוצדורות. חבר סגל מספר על אישה מבוגרת שסבלה מלחץ דם גבוה; כשזכתה לטיפול, היא החלה לבכות. היא לא בכתה בגלל הכאב או המחלה, אלא מפני שזו הייתה הפעם הראשונה בחייה שמישהו פשוט הקשיב לה. הרגע הזה, שבו רופא לעתיד מביט בעיניו של מטופל ללא תיווך של דרישת תשלום, הוא הלב הפועם של המקום.
המשימה של המכון מתרחבת מעבר לגבולות קרנאטקה. הארגון מפעיל רשת הזנה המספקת ארוחות בוקר למיליוני ילדים ובתי חולים לניתוחי לב לילדים בפיג'י ובהודו. עבור דאמיני, השאיפה להפוך לרופאה היא הדרך לסגור מעגל אישי. היא מבקשת לרפא לא רק את הגוף, אלא את תחושת חוסר הסיכוי שליוותה את ילדותה.