המשפחה ניסתה במשך זמן רב לגייס את הסכום. מחיר המכשיר, הניתוח והטיפול שאחריו היה גבוה מכל מה שעמד לרשותה. הניתוח של ורד ניתן בסופו של דבר ללא תשלום, וכך גם אלה של הילדים האחרים שהגיעו לבביסקה.
מחמוד עבד־אלרביח הגיע מהכפר בית סוואא שבע'וטה המזרחית, בריף דמשק, עם שני ילדיו — ע'ינא ואדנאן. שניהם עברו את ההשתלה, ושניהם לומדים עכשיו לזהות צלילים, לקשור אותם למילים, ולבנות דיבור לאט. רוב המשפחות שהגיעו לתוכנית עקורות מאזורים אחרים בסוריה.
מה שהילדים שומעים ברגע ההפעלה אינו עדיין שמיעה במובן הרגיל. מושתלים מתארים את האותות הראשונים כצפצופים, כרעש מכני. השתל עוקף את תאי השיער הפגומים ומגרה ישירות את עצב השמיעה, והמוח זקוק לחודשים של מפגשי כיול — שבהם אודיולוג מכוונן את עוצמת הזרם בכל אלקטרודה — עד שהדיבור נעשה מובן. אחר כך באות שנה עד שלוש שנים של טיפול בדיבור, כמה פעמים בשבוע.
לסוריה אין תוכנית לאומית לסקר שמיעה ליילודים. חירשות מולדת מתגלה בדרך כלל כשההורים מבחינים שהילד אינו מתחיל לדבר — לעתים קרובות בגיל שנה וחצי או מאוחר יותר. הגיל חשוב: ילדים שמושתלים מוקדם מגיעים לשפה מדוברת התואמת את גילם בשיעורים גבוהים בהרבה, משום שקליפת המוח השמיעתית עדיין מתארגנת מחדש.
לפני 2011 כמעט לא היה בסוריה מערך השתלות שבלוליות לילדים מחוץ לדמשק וחלב. מנתחי אוזניים ואודיולוגים היו בין המקצועות שעזבו בהמוניהם. היחידות ששרדו בצפון־מערב נבנו במהלך המלחמה, ברובן על מימון חיצוני, ותלויות בתשתית שאינה יציבה: הכיול דורש תא אודיולוגי וציוד מכויל, והמעבדים דורשים טעינה יומית.
בית החולים עצמו יושב בכפר שהוא אחת מ"הערים המתות" הביזנטיות של צפון סוריה, בתוך אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. בסיליקה הרוסה מהמאה הרביעית עומדת שם עדיין.
ורד ילמד עכשיו את המילים אחת אחת, ואביו יהיה לצדו.