עבור מזלה מניוואבי, מנהלת התוכנית בארגון The Nature Conservancy, המפרץ הזה הוא נוף ילדותה. כילדה, הייתה מתלווה אל אביה, ביולוג ימי באוניברסיטת פפואה גינאה החדשה, למסעות מחקר בין שורשי העצים הסבוכים. מאז 1987 הכפילה פורט מורסבי את אוכלוסייתה ל-400,000 תושבים, והלחץ על המערכת האקולוגית הימית הלך וגבר. מניוואבי שבה אל המקום שבו גדלה כדי להקים את "מנגורו מרקט מרי" (נשות שוק המנגרובים), יוזמה המעניקה לנשות הקהילה את הכלים להיות השומרות של היער.
התוכנית אינה מסתפקת בשתילה. היא מחברת את הקהילות להזדמנויות כלכליות המבוססות על בריאותו של היער, ובראשן שליית סרטני בוץ (Scylla serrata). הנשים יוצאות אל אזורי הגאות והשפל בשעות השפל, מחלצות את הסרטנים ממחילותיהם בעזרת מקלות מעוקלים וקושרות את צבתותיהם החזקות בסיבי מטפסים. הסרטנים הללו נמכרים בשווקים העירוניים בעודם חיים, ומספקים הכנסה מבלי לפגוע במרקם העדין של העצים המגינים על החוף.
במשתלה הקהילתית, דולסי וקובי מטפלים בנבטים שנובטים בעודם תלויים על עץ האם — תופעה ביולוגית ייחודית שבה הזרע הופך לצמח חי לפני שהוא נושר אל הבוץ. הנבטים הללו, הדומים לחניתות ירוקות, נאספים ומועברים לשקיות כדי להבטיח את הישרדותם בחודשים הראשונים. מניוואבי פועלת כעת לחבר את המאמץ המקומי הזה למנגנונים בינלאומיים של אשראי פחמן, שיאפשרו לקהילות לקבל תגמול ישיר על עבודת השיקום שלהן.
בעוד שבכפר ההררי סימבוקנאם פועלים אנשים כמו לורנס מיקה למיפוי בעלות על קרקעות כדי לבלום כריתת עצים בלתי חוקית, במפרץ בוטלס המאבק הוא על החזרת האיזון. המנגרובים הם המחסום הטבעי האחרון מפני סערות הים, והנשים המטפלות בהם אינן רק עובדות סביבתיות, אלא מי שמוודאות כי המפרץ שבו גדלו ימשיך לקיים גם את הדורות הבאים.