היעלמותה של לוטרת הענק מארגנטינה לא הייתה מקרית, אלא תוצאה של נאמנותה העיוורת לבני מינה. הציידים שחיפשו את פרוותה בשנות החמישים והשישים ידעו כי הלוטרות, יצורים חברתיים להפליא, לעולם אינן נוטשות את חבריהן הפצועים. הן היו נשארות לצד הלוטרה שנפגעה, ובכך הפכו למטרה קלה עבור אלו שביקשו לסחור בעורן. התצפית האחרונה על קבוצה משפחתית של המין באזור נרשמה ב-1986, ומאז נחשב הטורף העליון של המים כמי שאיבד את מקומו במערכת האקולוגית המקומית.
כדי לתקן את העוול ההיסטורי, נדרש מבצע לוגיסטי חובק עולם. מאחר שלא נותרו עוד לוטרות ענק בשבי או בטבע בארגנטינה, די מרטינו ואנשי Rewilding Argentina פנו לגני חיות בבודפשט, בהאלה ובלוס אנג'לס. ארבעת הפרטים המייסדים שהגיעו מאירופה ומארצות הברית עברו תקופת הסתגלות במכלאות צפות שנבנו מעל מימי הביצה, שם למדו מחדש לצוד דגים מקומיים ולהכיר את קצב הנהר.
כל לוטרה נושאת על גרונה כתם לבן וייחודי, מעין חתימה גנטית גלויה המאפשרת לחוקרים לזהות אותה מרחוק. הכתמים הללו הם שסימנו את תחילת הפרק החדש בביצות: לידתם של גורים ראשונים במכלאות ההתאקלמות, עובדה המעידה על כך שהמים של קוריינטס שוב מסוגלים לקיים חיים. נוכחותן של הלוטרות, שצוללות במהירות של 14 קילומטרים בשעה בעזרת זנב דמוי כנף, מווסתת את אוכלוסיית הדגים ושומרת על חיוניות המים.
כעת, כשהן מחליקות חזרה אל תוך המערות שחפרו בגדות הנהר, הלוטרות אינן רק מחזירות לעצמן את הטריטוריה האבודה. הן משיבות לארגנטינה את הקולות החברתיים והמורכבים שנדמו מזמן, ומזכירות כי היכן שהאדם הרס בשיטתיות, הוא מסוגל גם, בסבלנות ובעבודה קפדנית, לבנות מחדש.