רודריגס אינו רק אומן; הוא שומר של זיכרון שמיעתי. בבית המלאכה שלו, הוא בוחר בקפידה את ליבת העץ, המכונה "tea", מאותם עצי אורן הצומחים במרומי ההרים שמעל לה פאלמה. כל כלי שהוא יוצר — בין אם זה הטימפלה בעל חמשת המיתרים או הלאוד בעל הצליל העמוק — דורש ריכוז מוחלט, שבו החומר הדומם הופך לתיבת תהודה המסוגלת לשאת את מקצבי ה"פוליה" העתיקים בדיוק ובחום הנדרשים על ידי נגנים בני זמננו.
התהליך הוא איטי, כמעט טקסי. בניית כלי בודד דורשת לעתים עשרות שעות של גילוף, שיוף והתאמה, תוך התחשבות בזמן הייבוש של העץ ובשינויי הלחות של האי. עבור רודריגס, כל כלי נושא בתוכו זהות קולית ייחודית, המבקשת לחבר בין הידע שעבר מדור לדור לבין הידיים הצעירות שיפרטו על המיתרים בעתיד.
כאשר עלה לבמה לקבל את אות ההוקרה, מוקף בחברים ובני משפחה שהגיעו מעמק הארידנה, לא היה זה רק טקס של יוקרה אמנותית. הייתה זו עדות להמשכיות. לאחר שבית המלאכה והקהילה שלו חוו את תהפוכות הטבע והזמן, הבחירה של רודריגס להמשיך ולעצב את העץ במו ידיו היא מעשה של שקט ונחישות. הוא מעניק לדור הבא של בוני הכלים דמות מופת, לא במילים גדולות, אלא דרך המופת של עבודה עשויה היטב.
כל כלי שהוא יוצר הופך לתיבת תהודה המסוגלת לשאת את מקצבי העבר אל תוך ההווה.