החפירה התנהלה במרוץ נגד הזמן. או-גורמן, חוקר מטעם מועצת CONICET הארגנטינאית, עקב אחר חוליות הצוואר של היצור בתקווה להגיע אל הגולגולת – חלק שמתכלה לרוב בשיני הזמן והלחץ הגיאולוגי. כאשר נחשפה הגולגולת, היא נמצאה שלמה ושמורה באופן יוצא דופן, מחוברת עדיין למבנה השלד. אולם אז פקדה את האזור סופת שלגים עזה, שגזרה על צוות החוקרים בידוד מוחלט בתוך מקלט קטן למשך ימים ארוכים. רק כשהסערה שככה, הם הצליחו להשלים את איסוף השלד במבצע מרוכז אחד.
המין החדש זכה לשם Marambionectes molinai. שם זה מחבר בין התחנה שבה נמצא למורשתו של עומר חוסה מולינה, טכנאי הפלאונטולוגיה הארגנטינאי הראשון שפעל באנטארקטיקה בשנות השבעים. מולינה הקדיש את חייו לטיפול בעצמות של יצורים שחלפו מן העולם, והמחווה הזו מעגנת את שמו בתוך השלד שחזר אל אור היום.
השלד שנחשף אינו רק ערימת עצמות; הוא כולל גם גסטרוליתים – אבני קיבה שבלע היצור כדי לסייע בעיכול המזון. אבנים אלו, שנותרו בתוך חלל הבטן של המאובן, מעידות על הרגלי התזונה ועל נתיבי הנדידה של היצור בים הקדום שסבב את היבשת לפני שקפאה. ניתוח פילוגנטי שביצע מרטין אזקורה מראה כי היצור מהווה חוליה מקשרת בין שתי קבוצות של זוחלים ימיים שאכלסו את חצי הכדור הדרומי.
בעבר הרחוק, האזור שבו עמל או-גורמן עם פטישים פנאומטיים לא היה שממה לבנה, אלא סביבה ימית מתונה ונטולת קרח קבוע. מציאת השלד בתוך תצורת לופז דה ברטודאנו מאפשרת לחוקרים להבין כיצד התפתחו והתפצלו המינים בין צ'ילה, ניו זילנד ומערב אנטארקטיקה, ברגעים האחרונים שלפני ההכחדה הגדולה שחתמה את עידן הדינוזאורים.