במשך דורות נתפסו היער והחווה כשני כוחות הנאבקים על אותה פיסת שטח. היער סיפק עצים להסקה, והחווה דרשה עוד אדמה לגידולי העונה, מה שהותיר את המדרונות חשופים לשחיקת הגשמים. אך ביער בוסאגה, המשתרע על פני כ-152 הקטרים, המאבק הזה איים על קיומו של אחד היצורים הנדירים ביותר באפריקה. זהו אתר הקינון היחיד ברואנדה של הנשר המכוסה, עוף דורס שפניו החשופות מאדימות מורוד עז לאדום עמוק כשהוא נסער, ואשר אוכלוסייתו העולמית הצטמצמה באורח דרמטי.
כעת, המבט משתנה. טוואגירימנה וחבריו לכפר החלו להבין כי העצים שהם נוטעים בשוליו של היער אינם רק מקור הכנסה, אלא חומת מגן חיה. עצי האבוקדו מזני האס ופוארטה שולחים שורשים אופקיים המייצבים את הטרסות ובולמים את סחף הקרקע, בעוד צמרותיהם העתידיות יפחיתו את הצורך לחדור אל מעמקי היער בחיפוש אחר מזון או חומרי בעירה.
השינוי אינו רק אקולוגי, אלא אנושי במובנו העמוק ביותר. במיזם שנתמך על ידי BirdLife International, ניתנה עדיפות לנשים ולצעירים, מתוך הבנה שהם אלו שיעצבו את עתיד הנוף הזה. עבור טוואגירימנה, הרגע שבו הוא טומן את השתיל באדמה הוא רגע של השלמה. בעוד שלוש או ארבע שנים, כשהעצים יחלו להניב פרי המיועד לייצוא, היער שמעליו כבר לא יהיה יריב שחייבים לכבוש, אלא שותף שקט לחיים.
מעל ראשיהם של הנוטעים, בין ענפי הענק של עצי היער, ימשיך הנשר לבנות את קינו מענפים דקים. הוא נשאר שם בזכות ידיים דואגות למטה, באדמה הכהה והפורייה של מוהאנגה.