במהלך אלפי שנות ביות, ובמיוחד בתקופת "המהפכה הירוקה" של המאה העשרים, האנושות בחרה בזני אורז המניבים יבול רב וצומחים לגובה אחיד. אך הבחירה הזו גבתה מחיר סמוי: הצמחים איבדו את יכולתם להתמודד עם תנאי קיצון. זן האורז המודרני, ה-Oryza sativa, הפך למפונק, זקוק לכמויות אדירות של מים ודשן, בעוד קרובי משפחתו הפראיים, כמו ה-Oryza nivara, שרדו בקרקעות דלות ובבצורות קשות.
פרופסור שׁיוואפראסאד, חוקר במרכז הלאומי למדעי הביולוגיה (NCBS), מצא כי החוסן של צמחי הבר אינו נובע בהכרח מרצף ה-DNA הבסיסי שלהם, אלא מרגולטורים מולקולריים זעירים הנקראים small RNAs. מולקולות אלו פועלות כמעין מתגים המפעילים או משתיקים גנים בתגובה לסביבה. בתהליך הביות, "המתגים" הללו כבו. עבודתו של שׁיוואפראסאד היא להדליקם מחדש.
המחקר אינו מסתפק במיפוי תיאורטי. בפברואר האחרון פרסמה קבוצת המחקר ממצאים חדשים על אודות וריאנט חלבוני בשם H2A.X, הממלא תפקיד מפתח בוויסות התפתחות השורשים ובתהליך הפוטוסינתזה. הבנת המנגנון הזה מאפשרת לחוקרים להנדס צמחים שמערכת השורשים שלהם חודרת עמוק יותר לקרקע בחיפוש אחר מים, מבלי לוותר על כמות הגרגירים שהם מניבים.
על הישגיו אלו הוענק לשׁיוואפראסאד פרס Tata Transformation לשנת 2025 בתחום ביטחון המזון. הפרס, המלווה במענק של 20 מיליון רופי, נועד להאיץ את העברת הידע מהמעבדה אל השדות. השאיפה היא ליצור זני אורז שאינם זקוקים להנדסה גנטית פולשנית של הרצף עצמו, אלא לשיבה אל הידע הקדום שהצמח כבר נושא בתוכו. שׁיוואפראסאד רואה במלאכתו מעשה של תיקון: השבת העמידות שאבדה במירוץ אחר הכמות, כדי להבטיח את קיומם של אלו התלויים בגרגיר הלבן למחייתם.