הפוצ'ונג הוא פיתיון עץ מגולף בדמות תמנון, בגודל של תמנון אמיתי, ועטוף ברצועות לבד. הצוללים מורידים אותו לעומק של 15 עד 20 מטרים, על נשימה אחת. השם אינו מקרי: בפולקלור האינדונזי, פוצ'ונג הוא רוח רפאים של מת עטוף בתכריכים לבנים. גם הפיתיון עטוף, ובקרקעית הוא מרחף כמו צל.
הדייגים מנווטים בלי GPS. הם קוראים את הכוכבים, את הרוח, את האוויר ואת הזרמים. הבאג'או, שנקראים גם סאמה-באג'או, חיים כבר מאות שנים ביישובי חוף באינדונזיה, במלזיה ובדרום הפיליפינים. דורות רבים לפניהם גרו על סירות-בית. בפוטו טאנו מספרים שתינוק באג'או מובא אל הים שבוע אחרי שנולד.
הקרבה הזאת לים הותירה סימן גם בגוף. מחקר שפורסם ב-2018 בכתב העת Cell, בהובלת הגנטיקאית מליסה אילרדו, השווה בין באג'או מסולאווסי המרכזית לבין שכניהם בני שבט הסאלואן, שחיים על היבשה. אצל הבאג'או נמצא טחול גדול יותר. הטחול אוגר תאי דם אדומים עשירים בחמצן ומשחרר אותם בזמן צלילה בעצירת נשימה. החוקרים קשרו את ההבדל לגרסה של הגן PDE10A.
במשך שנים רבים מהדייגים צללו עם מדחס. בשיטה הזאת הצולל נושם אוויר שנשאב מסירה דרך צינור, ויכול להישאר למטה זמן רב יותר. אבל מי שצולל כך בלי הכשרה ובלי לוח זמנים לעלייה מסתכן במחלת דקומפרסיה, שעלולה לגרום לשיתוק ואף למוות. ארבעים הדייגים של קבוצת PELITA חזרו לדרך הישנה: יורדים על נשימה אחת, ועולים כשהגוף אומר די.
הם שינו גם את היחס שלהם לים. בכל פעם סוגרים הדייגים שניים או שלושה אזורי דיג לכמה חודשים, ורק אחר כך פותחים אותם מחדש. זה מתאים לתמנונים הקטנים שבאזור הזה של האוקיינוס, שגדלים מהר וחיים בערך שנה. המודל של סגירות קצרות ומתחלפות נולד ב-2004 בכפר אנדוואדואקה שבדרום-מערב מדגסקר, ומאז עבר לקהילות חוף באינדונזיה ובמדינות אחרות.
בפוטו טאנו העבודה הזאת אינה נחלתם של הגברים בסירות בלבד. ב-2022 קמה בכפר קבוצה מקומית בשם "נשים למען שימור הים". לאחרונה אושרה תקנה כפרית שמעגנת את זכותה של הקהילה לנהל בעצמה את משאבי הים שלה. האני נוסנטרי ובון, המנהלים המשותפים של קרן ג'ארי, עובדים לצד הדייגים. אבל את ההחלטה אם היום צוללים, ואיפה, מקבל עדיין מהארי, כשהוא עומד בסירה ומביט במים.