עיתון לבנוני שחדל להופיע הוא בדרך כלל סוף פסוק. אצל תראזי הוא חומר גלם. הוא נולד בביירות ב־1980, השלים תואר בעיצוב גרפי באוניברסיטה האמריקאית בביירות, ובשלושת העשורים שלאחר מכן עשה מן הנייר המודפס את הארכיון הפרטי שלו. L'Orient Today, בכתבה של נאנט זיאדה־ריטר, מתארת אותו כשומר לא־רשמי של הזיכרון ההיסטורי — תפקיד שמוטל בדרך כלל על מוסדות ציבור.
הוא אינו מלמד שיעורי היסטוריה, ובכל זאת מעביר הלאה סיפורי יסוד. עבודתו בוחנת מודרניות ערבית שלא הושלמה, וחופרת מתוך הדפים אוצרות קטנים וסודות קבורים שאחרת היו נעלמים בלי שאיש ישים לב.
הכתובת עצמה נושאת משקל. קרנטינה נקראת על שם תחנת ההסגר העות'מאנית, שבה נעצרו נוסעי אוניות לפני שהורשו להיכנס לעיר. בינואר 1976, בשנה הראשונה של מלחמת האזרחים, התרחש בה טבח. באוגוסט 2020 הייתה בין השכונות שהפיצוץ בנמל פגע בהן בחומרה הרבה ביותר. תראזי אוסף את נייר העבר במקום שהעבר חזר אליו שוב ושוב.
קודם לתערוכה הנוכחית הציג ב־2022 את "זיכרון של עיר נייר" במרכז אומאם לתיעוד ומחקר בחארת חריק. שם עבד על יותר ממאה פרסומים לבנוניים משנות השלושים ועד סוף שנות השמונים, וסידר אותם סביב שני מוטיבים שחזרו בדפיהם: נשים כדמויות של חופש ומיניות, ותמונות של מאבק מזוין. אומאם נוסדה ב־2004 על ידי המוציא לאור והפעיל לוקמאן סלים והבמאית הגרמנית מוניקה בורגמן. סלים נורה למוות במכוניתו בדרום לבנון בפברואר 2021. ב־2023 קיבל תראזי את הפרס הנושא את שמו.
אסמהאן, העולה מן הקולאז'ים, נולדה כאמל אל־אטרש ב־1912 למשפחה דרוזית מג'בל אל־דרוז בדרום סוריה — על סיפון אונייה בים התיכון, בדרך המשפחה למצרים. בקהיר שרה והופיעה בסרטים בשלהי שנות השלושים ובתחילת שנות הארבעים. ביולי 1944 צלחה המכונית שנסעה בה לתוך תעלת השקיה סמוך למנצורה בדלתא של הנילוס. היא ומלווה שלה טבעו; הנהג יצא. היא הייתה בת 31.
עבודותיו של תראזי נמצאות באוסף המוזיאון הבריטי, הוא מיוצג על ידי גלריה קרינצינגר בווינה שבה שהה בשהות אמן ב־2011, וב־2024 קיבל מלגת חונכות מקרן הנסיך קלאוס והמועצה הבריטית. הוא חבר באטליה הפסיטוס, הקבוצה הרב־תחומית שהקים האדריכל נדים כרם.
אבל המחווה עצמה נשארת פשוטה. יד שמושיטה לתוך ערמת נייר, מוציאה דף, ומחליטה שהוא לא ייעלם.