האירוע שנפתח השבוע במחוז באק נין אינו רק תצוגה של מוצרי עבודת יד; זהו רגע של התייצבות לצד אמנים שהקדישו את חייהם למלאכה שכמעט ונעלמה מן העולם. ציור הדונג הו, המיוצר על נייר "דו" המסורתי, נשען על חומרים שנאספו מן האדמה והמים: צבע שחור המופק מאפר של עלי במבוק שרופים ומרקם מנצנץ הייחודי לנייר, הנוצר משכבה של קליפות צדפות כתושות המעורבבות באורז דביק.
סגן מנהל מחלקת התרבות, דו טואן קואה, פתח את התערוכה בטקס שבו הוענקה תעודת ההכרה של אונסק"ו. בקהל ישבו האמנים עצמם, חלקם נושאי הידע האחרונים של טכניקות החריטה וההדפסה, שראו כיצד התעשייה שהזינה בעבר כפר שלם הצטמצמה ברבות השנים למספר בתי אב בודדים בלבד.
במשך עשורים, הייצור התרכז סביב חודש הירח שלפני ראש השנה הווייטנאמי, אז נמכרו הציורים בשווקים האזוריים כסגולה למזל. כניסת טכנולוגיות ההדפסה המודרניות במאה ה-20 דחקה את רגלי האומנים, אך נגויין דאנג צ'ה ומשפחתו המשיכו לאסוף ולשמור על מאות לוחות עץ עתיקים מהמאות ה-19 וה-20, מתוך הבנה שבלעדיהם יימחק זיכרון ויזואלי של דורות.
ההכרה הבינלאומית שהגיעה כעת אינה רק מחווה תרבותית, אלא התחייבות מעשית לשימור. לצד הציורים, הוצגו בתערוכה גם הופעות של שירת "קואן הו" ובובות מים, יוצרות מרחב שבו האמנות העממית אינה מוצג מוזיאוני קפוא, אלא המשך ישיר של תנועת היד המיומנת המעבירה צבע מן הלוח אל הנייר.