עצי הקאפולי אינם זרים לנוף הזה; הם צומחים כאן, בגבהים שבין אלפיים לשלושת אלפים מטרים, כבר דורות רבים. האדמה במחוז, ספוגה באפר וולקני שנותר מהתפרצויותיו של הר הגעש טונגוראוה, נוטה להישחק ברוחות ובגשמים העזים. השורשים העמוקים של הקאפולי הם אלו שמחזיקים את הטרסות החקלאיות במקומן, מונעים מהמדרונות התלולים לגלוש מטה והופכים את האפר הפריך לעריסה בטוחה ליבולים.
הפרי עצמו, גלעיני וכהה, הוא לב ליבו של ה"חוקו" – המשקה המסורתי שנמזג בכוסות במהלך חגיגות הקציר של חודש פברואר. עבור המשפחות המקומיות, העץ אינו רק סמל תרבותי או מקור למזון עשיר בוויטמינים; העץ הוא הבטחה ליציבות. בעזרת השבחה גנטית שביצעה קבוצת המחקר GITEA באוניברסיטה, העצים החדשים עמידים יותר ומניבים פרי שקוטרו מגיע לשני סנטימטרים, המאפשר לחקלאים לא רק להאכיל את ילדיהם, אלא גם למכור את העץ המשובח לנגרים המקומיים, המעריכים את גווניו האדמדמים.
כאשר אחרון החקלאים עזב את האולם כשהשתיל הצעיר בידיו, הושלם שלב ארוך של עבודה מדעית שהחלה במעבדות והסתיימה בשטח. קרלוס חארה ראה בכך מודל לחיבור הכרחי: המדע אינו נותר בין כותלי האקדמיה, אלא חוזר אל האדמה שנתנה לו השראה. זהו צעד שקט של הגינות, המבטיח כי גם בשנה הבאה, כאשר הרוחות ינשבו על מדרונות הצ'ימבורסו, השורשים יעמדו איתנים והפרי יהיה מתוק דיו לכל משפחה.