פולוניאטו, יליד 1979, גדל בתוך שושלת של מעטרי קרמיקה שפעלו בנובה מאז המאה התשע-עשרה. עבורו, החימר אינו רק חומר עבודה, אלא שפה משפחתית שדוברה בבתי המלאכה שלאורך הנהר. לאחר לימודי ציור באקדמיה לאמנויות יפות בוונציה, הוא בחר לשוב אל האדמה של מחוז הולדתו, אך לא כדי לשחזר את העבר באופן עיוור, אלא כדי להפיח בו רוח חדשה.
העיירה נובה ידעה ימים של תהילה מאז שנת 1728, כאשר הסנאט הוונציאני העניק זכויות מיוחדות לייצור קרמיקה מקומית כדי להתחרות בייבוא מהולנד. נהר הברנטה סיפק את הכוח להנעת טחנות האבן, והאומנים המקומיים השתמשו בחלוקי קוורץ מהנהר כדי ליצור פורצלן וכלי חרס עדינים. אולם, המשבר הכלכלי של 2009 והלחצים של הייצור ההמוני הותירו את המחוז התעשייתי הזה פצוע ותשוש, כשרבים מבתי המלאכה המשפחתיים נאלצו לסגור את שעריהם.
עבודתו של פולוניאטו מבוססת על הצלה של תבניות גבס עתיקות ממפעלים נטושים. הוא משנה אותן באופן פיזי, מחבר חלקים מתקופות שונות ויוצר אובייקטים המגשרים על פער של מאות שנים. מחקר אקדמי חדש מגדיר את פעילותו כמודל של "שיבה לקהילה" – שלב שבו האומן אינו פועל עוד בבידוד בסטודיו, אלא הופך למנוע של שיקום אזורי המשיב לקהילה את גאוותה המקצועית.
התנועה העדינה של אצבעותיו על הגבס הקר והלבן מספרת סיפור של בחירה מודעת. במקום להיכנע לסטנדרטים של קודי הייצור התעשייתיים, המקטלגים אומנים כטכנאים גרידא, פולוניאטו מתעקש על זהותו כ"ארטיירה" – מושג הממזג בין האמן לאומן. זוהי עמדה המעדיפה את הערך התרבותי על פני הכמות, ומזכירה כי העבר אינו נטל שיש להשליך, אלא כלי שניתן לעצב בו עתיד אחר, אנושי יותר.