טנג'ונג קוראס שוכן ליד שפך נהר סיאק, מול האי בנגקאליס, על אדמת כבול שאינה מחזיקה משקל. לכן השתמשו התושבים בעץ המנגרובים לחיזוק יסודות הבתים. היער הצטמצם, והים התקדם. בכפר השכן מנגקאפן מדדו חוקרים מאוניברסיטת ריאו כרסום חוף של 6.43 מטרים בשנה. בגאות מוצפים הבתים, ומספר סרטני הבוץ והרכיכות, שמהם התפרנסו משפחות והאכילו את ילדיהן, הולך וקטן.
הריסיה למד להכיר את המנגרובים בשנת 2011, בקורס חקלאות ימית באיי מראנטי. שם שמע לראשונה כיצד השורשים מסננים את המים המליחים. בשנים שאחר כך עבר בין קבוצות שיקום במחוז סיאק ולמד מהן איך שותלים, וגם איך מלכדים קהילה סביב המלאכה.
בשנת 2018 נבחר לראש הכפר, והפנה כספים מקומיים לשתילה. כשהפסיד בבחירות הבאות, התקשה להמשיך את העבודה. פעם אחת השמידה דליפת נפט 5,000 שתילים במשתלה. בשנים האלה עבד כמעט בלי שום גיבוי מוסדי.
בשנת 2024 חזר ויצר קשר עם ארגוני שימור. את השתילים של השנה סיפקו גופי סביבה מקומיים, ובהם BPDAS אינדרגירי רוקאן, המרכז לניהול אגני הנהרות באזור, יחד עם שותפים כמו יאיאסאן גמבוט, Global Environment Centre ו־Aramco Asia Singapore. העבודה מתרכזת עכשיו בשטח של כ־25 הקטאר.
אינדונזיה כולה מחזיקה כ־3.3 מיליון הקטאר של מנגרובים, וכמחציתם מסווגים כפגועים. ב־2020 התחייב הנשיא ג'וקו ווידודו לשקם 600,000 הקטאר עד 2024, ורוב היעד לא הושג. בטנג'ונג קוראס השיקום נמדד בקנה מידה אחר, שתיל אחר שתיל.
הדייגים שעובדים במים הסמוכים לחלקות המשוקמות כבר מספרים על סימנים ראשונים לכך שהמערכת האקולוגית מתאוששת. "נשתמש במקום הזה כמשתלה לשתילים החדשים", אמר הריסיה.
"אנחנו ממשיכים. גם אם אתה לבד, תמשיך."