שורות הקרדיט שלו סיפרו את הגיאוגרפיה של אותן שנים: אידליב, סרמדא, אתמה, מחנות העקורים בין מטעי הזיתים לאורך הגבול הטורקי. הוא צילם עבור סוכנות הידיעות אסושייטד פרס מתוך האזור הגדול האחרון שנותר בידי כוחות האופוזיציה. דמשק רחוקה משם כ־300 קילומטרים, אבל קווי החזית שביניהן הפכו את המרחק הזה לבלתי עביר. ב־2023, כשרעדה האדמה באותו אזור עצמו, הוא היה שם וצילם.
התצלומים שלו מתעדים את המעבר הפוליטי בסוריה. עכשיו הם תלויים בתוך מַסָאר רוז, מבנה ברחוב שוכרי אל־קוותלי שנועד להיות מרכז גילוי לילדים. המשרד הדני הנינג לארסן זכה בתחרות התכנון ב־2008 ותכנן אותו כוורד דמשקאי, קירות עלי כותרת שמסננים את השמש. הבנייה נעצרה ב־2011. השלד מעולם לא הושלם, ועכשיו הוא גלריה זמנית ולא אולם תצוגה מהוקצע.
מולו זורם, לכאורה, נהר ברדא. במשך רוב שני העשורים האחרונים התעלה במרכז דמשק יבשה או כמעט יבשה, בטון ריק, תוצאה של שאיבה במעלה הזרם ושנות בצורת רצופות. הרחוב עצמו נושא את שמו של נשיאה הראשון של סוריה אחרי העצמאות מצרפת.
לין קוותלי ייסדה ואצרה את שבוע האמנות הסורי, שהתקיים בין 11 ל־18 בספטמבר בחסות ארטופיה מאיחוד האמירויות. ארבעים ושבעה אמנים סורים הציגו בו, ביניהם הצלם עמאר עבד רבו והציירים של "דור השיא" — נהאד אל־תורכ, עבד אל־כרים מג'דל אל־ביכ, עות'מאן מוסא, מוהנד עראבי וקייס סלמאן.
במשך רוב העשור האחרון התקיימו הסקירות הרציניות של האמנות הסורית העכשווית בדובאי, בביירות ובלונדון. גם התשתית המסחרית עזבה מוקדם: גלריה אייאם, שפתחו בני הדודים ח'אלד והשאם סמאווי בדמשק ב־2006, סגרה את החלל בעיר ועברה לדובאי ולביירות; גלריה אתאסי, שייסדה מונא אתאסי בחומס ב־1986 והעבירה לדמשק ב־1993, נסגרה אף היא והפכה ב־2016 לקרן אתאסי בדובאי, שבנתה מאז ארכיון דיגיטלי של אמנות סורית.
המוזיאון הלאומי של דמשק, במרחק קצר מהמבנה, נסגר ב־2012 והעביר חלק גדול מאוספו למחסנים. באוקטובר 2018 נפתחו בו כמה אגפים מחדש, והפסלים והפסיפסים שהיו ארוזים או מוגנים בשקי חול חזרו לתצוגה בשלבים. השיחה על האמנות הסורית התנהלה שנים במקומות אחרים. השבוע היא התנהלה בעיר שבה התחילה.