מה שקדם לו היה מרוץ נגד השעון. חיסון הקדחת הצהובה נשאר יעיל שלוש שעות בלבד מרגע שמהלים אותו, וההרדמה של כל קוף נמשכה כ־50 דקות. בזמן הזה נטל הצוות דגימות דם, השתיל שבבים מזהים, הלביש קולרי רדיו והזריק את החיסון. במשקל של כ־600 גרם לפרט, כל פעולה דרשה יד בטוחה.
מנג'יני עבדה לצד חוקרי שטח מארגון SPVS, העוסק במחקר חיות בר ובחינוך סביבתי, ולצד צוות מ־Bio-Manguinhos, יחידת ייצור החיסונים של קרן אוסוואלדו קרוז בריו דה ז'ניירו, שייצרה את החיסון. הקופים נלכדו בחורש הרסטינגה, יער החוף הנמוך של היער האטלנטי, שבו הלהקות ישנות בחללי עצים.
העולם המדעי הכיר את המין הזה רק משנת 1990, כשהביולוגיות מריה לוסיה לוריני וונסה גרה פרסון תיארו אותו לאחר שמצאו אותו באי סופראגי. הוא אחד מארבעה מיני טמרין אריה, וכולם חיים רק ביער האטלנטי של ברזיל. אלא שבשונה משלושת האחרים, לטמרין שחור-הפנים אין אוכלוסייה בשבי שתוכל להחזיר אותו לטבע אם יקרה אסון.
הסכנה אינה תאורטית. בהתפרצות הקדחת הצהובה שפקדה את דרום-מזרח ברזיל בשנים 2016 עד 2018 מתו אלפי קופי יללן חומים, ואוכלוסיית טמרין האריה הזהוב ירדה מכ־3,700 פרטים לכ־2,500. בעקבות זאת החלו לחסן את הטמרינים הזהובים במדינת ריו דה ז'ניירו. הניסיון שנצבר שם הוא שאפשר את העבודה בסופראגי.
גם הנוף עצמו פועל נגד המין. תעלת ורדורו, שנחפרה בשנות החמישים, ביתרה את בית הגידול והפרידה בין אוכלוסיות בסאו פאולו ובפראנה. אוכלוסייה קטנה ומפוצלת כזאת עלולה להיעלם כולה בהתפרצות מחלה אחת.
שלושת הקופים שחזרו אל הענפים הם רק ההתחלה. התוכנית מבקשת לחסן להקות נוספות, ובהמשך להקים אוכלוסיית ביטחון בשבי, כדי שלמין שהתגלה רק לפני שלושים ושש שנים יהיה עתיד גם אם תגיע המגפה הבאה.