אלחנדרו אולאיה, מנהל הקרן, ורפאל אנטלו, המנהל המדעי, מפעילים את תוכנית הרבייה בוויסיררה מאז 2015. באותה שנה ביצעה הקרן, בהנהגת מייסדה חורחה לונדוניו, את ההשבה הראשונה של תניני אורינוקו בקולומביה. מאז נולדו במתקן יותר מ־400 תנינים, 287 מהם שוחררו לטבע, ו־85 צעירים נוספים כבר הגיעו לגודל המתאים לשחרור.
המין הזה חי רק באגן האורינוקו, שקולומביה וונצואלה חולקות ביניהן, ובשום מקום אחר בעולם. את מפלתו חוללה סחר העורות שפרח משנות השלושים ועד שנות השישים: ציידים עבדו בלילות על שרטונות החול החשופים לאורך הנהרות. בין 1931 ל־1934 בלבד יוצאו מהאורינוקו הוונצואלי כרבע מיליון עורות. קולומביה אסרה את הציד ב־1968, ונצואלה ב־1972 — מאוחר מדי בשביל האוכלוסייה הפראית, שלא התאוששה מאז.
לוח הזמנים של ההשבה נקבע לפי הביולוגיה של החיה. הנקבות חופרות קן בחול חשוף בעונה היבשה, בינואר ובפברואר, ומטילות בין 15 ל־70 ביצים; הבקיעה מגיעה כשלושה חודשים לאחר מכן, כשהגשמים מעלים את מפלס המים. תוכניות הגידול המוקדם מחזיקות את הצעירים במכלאות עד שהם מגיעים לאורך של כמטר — בדרך כלל שנה עד שנתיים — הגודל שמעבר לו אנפות, קיימנים וחזירי בר כבר אינם מסוכנים להם. גם אז ממתינות להם רשתות דיג, ודייגים הרואים בהם מתחרים על הדגה.
אורוקואה יושבת על נהר המטה, כמאתיים קילומטרים ממזרח לוויאביסנסיו, בארץ בקר של הליאנוס. שרי הסביבה של קולומביה, פביו ארחונה אינקפיה, הגיע אל השחרור יחד עם נציגי מכון הומבולדט, האוניברסיטה הלאומית, WWF, אגודת שימור חיות הבר ו־The Nature Conservancy. "זו אינה עובדה נסיבתית," אמר ארחונה, "אלא תוצאה של שנות עבודה רבות של קרן פלמריטו."
מה שנותר עכשיו אינו בידי איש מהם. שבעה־עשר תנינים צעירים צריכים לשרוד את הנהר, למצוא זה את זה ולהתרבות בכוחות עצמם — באותם מים שבהם קולומביה כמעט איבדה אותם.