מאז סוף שנות התשעים, נופו של מחוז קלנגאלה השתנה ללא היכר. מה שהיה בעבר פסיפס של חורשות טבעיות וחקלאות מגוונת, הפך בהדרגה למרחבים עצומים של מטעי שמן דקלים תעשייתיים. המעבר לחקלאות של מין יחיד דחק את הצמחייה המקומית ושינה את הקשר של הקהילה עם האדמה המזינה אותה. נגובי ג'ואל, שראה את היערות נעלמים, החליט בשנת 2019 להפקיד את מלאכת השיקום בידיהם של אלו שירשו את האיים — הילדים.
היוזמה שהקים הופכת את חצרות בתי הספר למעבדות חיות. התלמידים מקימים משתלות שבהן הם מטפחים עצי פרי, צמחי מרפא ומינים מקומיים כמו עץ המותובה. זהו עץ בעל משמעות עמוקה בתרבות המקומית; קליפתו משמשת מזה דורות לייצור בד מסורתי בתהליך של חבטה ידנית במקבת עץ, והוא ניחן במערכת שורשים המייצבת את הקרקע מפני סחיפת הגשמים הטרופיים.
במרץ האחרון, המאמץ המקומי הזה זכה להכרה בינלאומית כאשר היוזמה הצטרפה לרשת Global Landscapes Forum. עבור ג'ואל, ההצטרפות לרשת אינה עניין של יוקרה, אלא הזדמנות להחליף ידע עם קהילות דומות באתיופיה, קניה ומדגסקר. אנה יי סוטו, מתאמת הרשת, ציינה כי הקולות הללו מהשטח הם אלו המעצבים מחדש את תפיסת שימור הסביבה באפריקה.
השינוי אינו נמדד רק במספר העצים שניטעו, אלא במחוות הקטנות של הילדים. כאשר תלמיד לומד כיצד להגן על שתיל צעיר של קפה רובוסטה או עץ ג'קפרוט, הוא אינו לומד רק חקלאות, אלא את האחריות לגורלו של האי שלו. המטעים התעשייתיים אולי עדיין חולשים על קו האופק, אך בתוך חצרות בתי הספר, תחת צלם של העצים הצעירים, צומחת הבנה חדשה של חוסן.