במשך שנים פעל סבסטיאן די מרטינו, מנהל השימור של ארגון Rewilding Argentina, להכנת השטח לרגע הזה. זהו אינו רק מבצע לוגיסטי של העברת חיות בר מעבר לים, אלא תיקון של עוול היסטורי. בין השנים 1950 ל-1970, נטבחו אלפי לוטרות עבור תעשיית הפרוות, עד שהמין נעלם לחלוטין מהנוף המקומי. כעת, הטורף הימי הגדול ביותר באזור — יצור המגיע לאורך של 1.8 מטרים ומשקל של 33 קילוגרמים — שב למלא את תפקידו בשרשרת המזון.
הווטרינרית אווה מרטינס, שליוותה את נימה מגן החיות במדריד, הבחינה בפרט מכריע: אופייה הביישן של הנקבה כלפי בני אדם. תכונה זו, שלרוב נחשבת למכשול בשבי, היא הנכס היקר ביותר בטבע; היא מבטיחה שהלוטרה תשמור על מרחק מהאדם ותתמקד בהישרדות. הלוטרות אומנו לצוד דגים חיים ולתקשר ביניהן באמצעות מערכת מורכבת של 22 צלילים שונים, המאפשרים להן לתאם הגנה וציד כקבוצה משפחתית מלוכדת.
הלוטרות נושאות על צווארן סימן זיהוי ייחודי: כתמי פרווה צהבהבים שצורתם שונה אצל כל פרט ופרט, בדומה לטביעת אצבע אנושית. עבור החוקרים העוקבים אחריהן באמצעות דגימות דנ"א מהמים וחיישנים המותקנים על גופן, הכתמים הללו הם עדות לזהות אינדיבידואלית בתוך המאמץ הקולקטיבי להשבת האיזון לביצות. הולדת הגורים, פירו וקירה, בין קני הסוף של איברה, סימנה את הצלחת השלב הקריטי ביותר: הפיכתן של חיות שחיו בשבי לקהילה טבעית ומתרבה.
זהו המקרה הראשון בארגנטינה שבו יונק שנכחד מהמדינה באופן מקומי מושב אליה בהצלחה. השקט ששרר בביצות הופר כעת על ידי התזות המים ותרועות הלוטרות, המכריזות על בעלותן המחודשת על הטריטוריה שאבדה להן לפני דורות.