את הכלים האלה, שנשארו ללא ידיים, שמר קלימנט. עכשיו הוא נתן אותם לעיר. אנה פֶּלִיסֵר, ממונת המורשת בעירייה, הודיעה על התרומה וקראה לה "אוסף של פריטים אתנולוגיים, פליאונטולוגיים וצילומיים בעלי עניין רב, הקשורים להיסטוריה, למסורות ולזיכרון הקולקטיבי של בנידורם ושל מרינה בָּאשָׁה".
הזיכרון הזה נמחק במהירות יוצאת דופן. בשנת 1952 נסגרה האַלמַדרַבָּה של בנידורם — מלכודת הטונה הקבועה שהחזיקה את כלכלת העיירה — משום שהשלל כבר לא הצדיק אותה. ארבע שנים אחר כך העביר ראש העיר פדרו סרגוסה אורטס את התוכנית העירונית הכללית, שהסבה את קו החוף לתיירות. במפקד 1950 נמנו בעיירה 2,726 תושבים, ומתוכם 118 בעלי רישיון רב חובל או קברניט בצי הסוחר. היום חיים בבנידורם למעלה משבעים ושבעה אלף איש.
התרומה אינה הראשונה של משפחת קלימנט. היא מצטרפת לאוסף שמתחיל במסמכים משנת 1482 ונשמר בקומת הקרקע של בניין העירייה, פתוח לציבור בכל בוקר עד שתיים. בין הפריטים החדשים גם אוסף מאובנים שנאסף בבנידורם ובסביבותיה — באדמה שחלקה נכלל היום בפארק הטבע סֵרָה גֵ'לָדָה, גוש קרטיקוני של מרל אדמדם ואבן גיר לבנה, ובקירותיו דיונות מאובנות תלויות שגילן כמאה אלף שנה.
יש עיירות שמתעדות את עצמן דרך מוסדות. בנידורם תיעדה את עצמה דרך אנשים פרטיים שסירבו לזרוק. הכומר לואיס דוארט אי אלברטה, שכיהן בקהילה מאוקטובר 1950 ועד מותו בינואר 1983, חפר בתל הטוסאל והרכיב כמעט את כל האוסף הארכאולוגי של העיר. אחריו באו אחרים. בימים אלה נמסרה לאותו ארכיון גם תרומת משפחת לוֹרֵט פרס — ובה סרט משנת 1961 המתעד את העברת הצלב בסרה ג'לדה, ומאה ארבעים וחמישה כרטיסי מיסת ביכורים מן השנים 1918 עד 2011.
מה שהעיר איבדה בשלושה עשורים, יחידים שמרו בבתיהם במשך שבעים שנה. האיזמלים מונחים עכשיו זה לצד זה, מסודרים לפי רוחב, בקומת קרקע של בניין ממשל בעיר שבנתה את עצמה מחדש מן היסוד.