עבור בני הקוּקָאפָּה, שפירוש שמם הוא "אנשי הנהר", המים הם לא רק משאב אלא זהות. כאשר נהר הקולורדו הפסיק לזרום אל הדלתא בעקבות הקמת סכרים במעלה הזרם, הקהילה איבדה את מקור פרנסתה העיקרי – הדיג. אָנְחֶל פֶּסָאדוֹ, תושב היישוב פוסאס דה ארוויסו, ראה כיצד הנהר הגדול הופך לזיכרון רחוק. כעת, הודות למאמץ משותף של גופים ממשלתיים וארגונים אזרחיים, הושבו מים אל הערוצים היבשים, ואיתם שבו הצמחים המקומיים המזינים את הכוורות.
המיזם, שהושק תחת השם "קואז מיניי", מבקש לשקם לא רק את המערכת האקולוגית אלא גם את הקשר האנושי לאדמה. דניאלה סגסטומה, רכזת השיקום, הקפידה לשלב את הידע המסורתי של בני המקום כבר משלבי התכנון הראשונים. התוצאה היא 200 ליטרים ראשונים של דבש, המופקים מפריחת הצפצפות בחורף ומשיחי האנצליה, עדות חומרית לכך שהחיים שבו לפעום במקום שבו נדמו.
בצד הכוורות, הפעילות רחבה בהרבה מייצור דבש. אמליה צ'אן דיאס, עמיתתו של פסאדו, מביאה אל האתר את ילדי הקהילה. בין שיחי המסקיט והערבות, היא מלמדת אותם את שמות הצמחים בשפת הקוּקָאפָּה, שפה הנמצאת בסכנת הכחדה חמורה ושרק בודדים מעל גיל ארבעים עוד דוברים אותה ברהיטות. שם, מול המים הזורמים בתעלות, השפה אינה עוד אוסף של מילים יבשות אלא כלי חי לתיאור עולם ששב לתחייה.
האקולוגיה של האזור מגיבה במהירות לשינוי. אל תוך סבך הצמחייה החדש שבו הבוני וחתולי הבר, ובין הענפים נספרו כבר מאות מינים של ציפורים נודדות. עבור אָנְחֶל והקהילה שלו, כל צנצנת דבש היא הוכחה לכך שהידע שעבר מדור לדור אינו נחלת העבר. כשהוא מטפל בכוורותיו, הוא אינו רק דבוראי; הוא שומר על רצף אנושי שסירב להיקטע גם כשהנהר יבש.