הבישוף וויליאם מקגראטן, המלווה את הפעלת הקרן, אינו מדבר על מוסדות אלא על הצורך "לצעוד יחד". עבורו, ועבור הקהילות שהיו נתונות תחת מערכת הפנימיות הממשלתיות שהופעלו על ידי הכנסייה, הדרך עוברת בשיקום מה שנשבר: השפה, הרוח והקשר בין הדורות. הקרן מממנת כעת משרות של ספקי טיפול רוחני ילידי בבתי חולים ותומכת במרכזי תרבות שנועדו להשיב לקהילות את זהותן שנגזלה.
הצל המלווה את המהלך הזה ארוך וכבד. בין שנות השמונים של המאה ה-19 ל-1996, כ-150,000 ילדים מהעמים הראשונים, האינואיטים והמטיס הופרדו ממשפחותיהם. הכנסייה הקתולית הפעילה כ-60 אחוזים מתוך 139 הפנימיות הללו. הניסיון הנוכחי לתיקון נבדל מיוזמות עבר בשקיפותו ובכך שהוא מנוהל באופן מלא על ידי האנשים שאת תרבותם הוא נועד לשרת.
השינוי אינו מתבטא רק בתקציבים, אלא במחוות אנושיות קטנות ונוקבות. באביב 2022, במהלך מפגש בוותיקן, העניקה משלחת ילידית לאפיפיור פרנציסקוס זוג נעלי מוקסין קטנות של תינוק, עשויות עור רך, לזכר הילדים שלא שבו מהפנימיות. חודשים ספורים לאחר מכן, בעת ביקרו על אדמת קנדה, השיב האפיפיור את הנעליים לבעליהן — פעולה של החזרה סמלית ושל הכרה באובדן.
קולותיהם של העמים הילידיים הם קריאה נבואית לאנושות כולה, המזכירה לנו את הקשר העמוק לאדמה ולצדק.
הקרדינל מייקל צ'רני הגדיר את הקולות הללו כקריאה לתיקון עמוק במבנה האנושי. דחיית "דוקטרינת הגילוי" על ידי הכס הקדוש והקמת הקרן אינן נתפסות כסוף הדרך, אלא כפירוק היסודות האידיאולוגיים של העידן הקולוניאלי. זהו ניסיון לבנות יחסים חדשים, לא מתוך התנשאות מוסדית, אלא מתוך הקשבה לקולות המבקשים להחלים בדרכם שלהם.