צ'ידובי לא תכננה להיות מורה. ב־2016 היא התחילה לכתוב בלוג על מסורות זימבבואיות — טקסים, מנהגים, דברים שידעה מהבית. הקוראים חזרו שוב ושוב עם אותה בקשה: תלמדי אותנו שונה. חלפו שנים עד שהבינה מה בעצם עשתה כל אותו הזמן. "לא ראיתי את זה אז," היא אומרת, "שבעצם כתבתי על שפת השונה."
הפלטפורמה שהקימה, ZimbOriginal, אינה בנויה על שינון. הלימוד עובר דרך סיפור, דרך מועדוני קריאה, ודרך שיטה שהיא מכנה "buddy pairing" — צימוד של לומד לדובר, אחד מול אחד. השיטה מניחה שהשפה חיה בין שני אנשים, לא בתוך רשימת מילים.
התלמידים המסורים ביותר, לדבריה, הם דווקא אלה שחיים הכי רחוק. "כשאנשים רחוקים מהבית, הם מתגעגעים הביתה יותר מאשר כשהם בבית."
מה שנלמד היום כ"שונה תקנית" הוא יצירה צעירה למדי. ב־1931 חיבר קלמנט דוק, בלשן דרום־אפריקאי שהוזמן לכך על ידי ממשלת רודזיה הדרומית, את אשכולות הניבים זזורו, קרנגה, מניקה, קורקורה ונדאו לכלל צורה כתובה אחת — כדי שאפשר יהיה להדפיס ספרי לימוד ותרגומי מקרא פעם אחת במקום חמש. הכתיב תוקן ב־1955 ושוב ב־1967, ולכן טקסטים ישנים בשונה נראים זרים לתלמיד של היום.
בבתי הספר בזימבבואה נלמדת השונה כמקצוע ונבחנת על ידי מועצת הבחינות הלאומית, אך ההוראה מעבר לכיתות היסוד הנמוכות מתנהלת ברובה באנגלית. זו אחת הסיבות שמבוגרים רבים שגדלו בזימבבואה קוראים אנגלית ברהיטות גדולה יותר מאשר את שפת ביתם.
גם האינטרנט לא מיהר למלא את החסר. האפליקציות הגדולות ללימוד שפות כמעט אינן מציעות שונה — הקורס האפריקאי הוותיק ביחיד ב־Duolingo הוא סווהילית, שהושקה ב־2016. גוגל טרנסלייט הוסיף שונה כבר בדצמבר 2013, אבל תרגום מכונה אינו שיחה.
הפערים האלה הם בדיוק המרחב שבו פועלת צ'ידובי. מיליוני זימבבואים חיים מחוץ למדינה, בעיקר בדרום אפריקה ובבריטניה, וגם בקנדה, באוסטרליה ובאירלנד. לאורך אותם מסלולים עצמם זורמות מדי שנה העברות כספים של יותר משני מיליארד דולר. עכשיו עוברים שם גם שיעורים.
שם המדינה עצמו הוא מילה בשונה: dzimba dzemabwe — בתים של אבנים, על שם החומות היבשות של זימבבואה הגדולה.