היצור, שזכה לשם המדעי Tanyka amnicola, נושא שם המשלב את שפת הגוארני המקומית ואת הלטינית: "שוכן הנהר בעל הלסת". המבנה שחקר סיסנרוס היה יוצא דופן; שיניו הקוניות של בעל החיים לא צמחו כלפי מעלה כנהוג אצל טורפים, אלא פנו הצידה בזווית משונה. התצורה הזו הובילה את צוות החוקרים הבינלאומי למסקנה כי הדו-חי, בניגוד כמעט מוחלט לכל קרוביו החיים והנכחדים, השתמש בפיו כדי ללחך אצות או צמחים במים המתוקים.
עד לתגלית זו, שושלת הבאפטטידים נחשבה לנחלתם הבלעדית של מרבצי הפחם בסקוטלנד ובצפון אמריקה. מציאת נציג של קבוצה זו בלב ברזיל, בתוך שכבות הסלע של תצורת פדרה דה פוגו, מעתיקה את גבולות הידע הגיאוגרפי של עידן הפרם. היא מוכיחה כי היצורים הללו לא היו מוגבלים לחצי הכדור הצפוני, אלא נדדו והתפתחו גם במרחבי יבשת-העל הדרומית, גונדוואנה.
מעבר לתזונה המפתיעה, סיסנרוס ועמיתיו מצאו כי ה-Tanyka amnicola קורא תיגר על הנחות העבר בנוגע לסביבת המחיה של הדו-חיים הקדומים. המאובנים נמצאו במשקעים המעידים על סביבה חמה ויבשה עונתית, ולא בביצות קבועות כפי שסברו בעבר. גילוי זה מרמז כי היצורים הללו היו גמישים ועמידים הרבה יותר מכפי ששיערו המדענים, ומסוגלים לשרוד גם בתנאים שאינם דורשים לחות מתמדת.
אלף המאובנים שנאספו במהלך שנות המחקר הועברו למשמורת האוניברסיטה, שם הם משמשים עדות אילמת לדינמיות של החיים. עבור סיסנרוס, כל לסת כזו היא חלק מפאזל רחב יותר, המספר כיצד יצור אחד שחה בנהרות הברזילאים הקדומים, פיתח שיניים הפונות הצידה, ומצא את דרכו לשרוד בעולם שבו הכללים הכתובים של הטבע טרם נקבעו סופית.