המסע של מצוזאקי לעבר הכחול העמוק החל ברגע של גילוי עצמי הרחק מיפן. בשנת 2013, בעת ביקור בניו יורק, נתקל האמן הצעיר במושג "Japan Blue" — כינוי שנתן הכימאי האנגלי רוברט ויליאם אטקינסון לגוון השליט בלבוש היפני במאה ה-19. הגילוי הניע את מצוזאקי בן ה-22 לחזור לקיוטו ולהתקבל כשוליה אצל יוקיו יושיאוקה, רב-אמן מהדור החמישי בבית צביעה ששורשיו במאה ה-19. לאחר מותו של המורה, מצא עצמו מצוזאקי כשומר החותם של מסורת הקיא-אי, כשהוא מגדל בעצמו את צמחי האינדיגו על פיסת אדמה מקומית בשיטות נטולות כימיקלים.
התהליך שהוא מקיים בסטודיו שלו הוא מלאכה של סבלנות והקשבה לטבע. הוא משתמש במים, אפר עץ וצמחי אינדיגו שגידל בעצמו; חיידקים חיים הם שהופכים את הנוזל מחום עכור לכחול המהפנט המזוהה עם יפן. בסיום התהליך, מצוזאקי מחזיר את שאריות הצבע לאדמה כחלק ממחזור אורגני סגור, מחווה של כבוד לקרקע המזינה את אמנותו.
הזכייה בפרס, המוענק על ידי ארגון JapanCraft21, נועדה להבטיח כי מלאכת הקיא-אי לא תיעלם עם מותו של האומן האחרון. מצוזאקי משלב בעבודתו את טכניקת ה-rōkechi — צביעה תוך שימוש בשעוות דבורים למניעת חדירת הצבע — שיטה ששורשיה מגיעים עד לתקופת נארה במאה השמינית. בעבורו, המענק הכספי הוא כלי עבודה המאפשר לו לא רק ליצור, אלא גם ללמד. הוא רואה בעצמו חוליה בשרשרת אנושית ארוכה, שמטרתה להעביר את הידע הלאה, אל מעבר לתוחלת חייו שלו, כדי שהכחול של קיוטו לא יהיה עוד זיכרון היסטורי אלא מציאות חיה ונושמת.