המלדהארים — השם בגוג'ראטית מצרף את מאל, בקר, ואת דהארי, שומר — חיים בכ־48 כפרים קטנים הפזורים על פני כ־2,500 קילומטרים רבועים בשולי הראן הגדול. המים שמתחת לרגליהם מלוחים כמעט בכל מקום. הווירדה היא היוצא מן הכלל שהם עצמם יוצרים, שנה אחר שנה, בעבודה משותפת שעוברת בין הדורות.
שאיבת המים נעשית בדלי עור או גומי שנקרא קוס, והמים זורמים בתעלות רדודות אל שוקתות אדמה בשם אוואדה. הקצב איטי במכוון. מי שממהר מושך את המלח שמתחת אל תוך עדשת המים המתוקים והורס את הבאר לעצמו ולשכניו. באר אחת נשארת ראויה לשתייה בין עשרים יום לארבעה חודשים, ואז מימיה מתמלחים והיא נעזבת כדי שתתמלא מחדש.
אם אין וירדה, קיומנו בסכנה. הבקר שלנו ימות.
את המשפט הזה אמרה אישה מלדהארית מהכפר ברדו. הוא אינו מטאפורה.
השיח שחונק היום את הערבה לא הגיע מעצמו. ב־1961 אישרה מחלקת היערות של גוג'ראט לנטוע פרוזופיס יוליפלורה על פני 31,550 הקטאר לאורך הגבול שבין באני לראן הגדול, כדי לעצור את התקדמות ביצת המלח. השיח נשאר, התפשט, וכיום הפחם שמייצרים מעציו הפך למקור הכנסה במזומן — כזה שמתחרה על ידיים עובדות עם הרעייה עצמה.
לחצים אחרים פועלים באותו כיוון: גשם שאי אפשר לחזות, חום שעולה, וצינורות מים שהובטחו ואינם אמינים. הצעירים, שמסתמכים על הברז, לומדים פחות ופחות היכן חופרים ואיך שואבים לאט.
לצד השחיקה נבנו גם הכרות. ב־2010 נרשמה תאואת באני כגזע התאואים האחד־עשר של הודו — הראשון שהוכר מאז העצמאות — לאחר שארגון סהג'יוואן מבהוג' תיעד מאה בעלי חיים יחד עם המכון הלאומי למשאבים גנטיים. ובמאי 2021 אישר בית הדין הירוק הלאומי שהמלדהארים מחזיקים בזכויות יער קהילתיות על הקרקע, והורה לפנות ממנה פולשים חקלאיים.
הזכויות מוכרות. הידע עצמו אינו כתוב בשום מרשם. הוא נמצא בעיניים שיודעות לקרוא צפיפות של עשב על קרקעית אגם שהתייבש, ובידיים שיודעות מתי להפסיק לשאוב.