עבור שני הפעוטות הללו, המציאות לא הייתה שקטה אלא נטולת מושג של צליל. הם נולדו עם היעדר מוחלט של עצב השמיעה, מצב רפואי נדיר שבו המסילה המוליכה מהאוזן הפנימית אל המוח פשוט אינה קיימת. במקרים כאלה, מכשירי שמיעה רגילים או שתלים קוכליאריים נותרים חסרי תועלת; אין דרך להעביר את האות. הפתרון היחיד הוא עקיפה נועזת של האנטומיה: השתלת גזע מוח שמיעתי (ABI).
פרופסור בהר, שהגיע מהמרכז הרפואי בפולדה שבגרמניה, הוביל את הצוות בתהליך שבו אלקטרודות זעירות מגירות ישירות את גרעיני השמיעה במוח. בזמן שהילדים היו שרויים תחת הרדמה, המנתחים עקבו אחר תגובות חשמליות זעירות כדי לוודא שהחומרה אכן נוגעת בנקודות העצביות הנכונות. זהו רגע של מתח דק, שבו הטכנולוגיה המתוחכמת ביותר פוגשת את הרקמה החיה והרכה ביותר.
לאחר הניתוח, נדרשת המתנה סבלנית של ארבעה עד שישה שבועות כדי לאפשר לנפיחות ברקמות המוח לשכוך. רק אז יופעלו המעבדים החיצוניים לראשונה. זהו תהליך שאינו מסתיים בחדר הניתוח; עבור המשפחות והפעוטות, זוהי התחלה של דרך ארוכה של לימוד שפה ופענוח של רעשים שיהפכו, לאט ובזהירות, למילים.
ההישג הרפואי הזה מסמן את המעבר של המרכז הרפואי באבו דאבי לניהול מקומי מלא, תוך שילוב מומחיות בינלאומית. אך מעבר למבנה המוסדי, נותרת התמונה של מנתח מיומן המניח רכיב שגודלו כגרגיר אורז בתוך ראשו של ילד, ובורא עבורו, בפעם הראשונה, את האפשרות לשמוע קול.