ארבע המיילדות פועלות באזורי הקוסטה צ'יקה והמונטניה, בקהילות ילידיות ואפרו־מקסיקניות שבהן מדברים נא סאבי, מֶאְפְאַה וניומנדאה. הידע שהן נושאות — טיפול טרום־לידתי, עמדות לידה, צמחי מרפא, החלמה שלאחר הלידה — עובר ישירות מפה לאוזן, ממיילדת ותיקה לצעירה ממנה, באזורים שבהם שירותי רפואה ממוסדים נותרים דלילים.
הן מתארות את עבודתן גם כהגנה: מפני אלימות מיילדותית ומפני גזענות במערכת הבריאות הפורמלית. לצדן פועלות אספרנסה סנצ'ס פרנסיסקו, מרינה דה אלמה רודריגס ומריה לידיה מלודיאלמה. תעודי אודיו של ZonaDocs, שפורסם השבוע, מתעד את המסלול שעשו.
המסמך שחסם ילדים
במרכז המאבק עמד טופס אחד: תעודת הלידה הלאומית שקבע משרד הבריאות המקסיקני ב־2007 כמסמך חינמי ואחיד, שמרשמי האוכלוסין דורשים. ילד שנולד בבית, בלי תעודה מבית חולים, נותר בלי זהות משפטית. תיקון לחוק הבריאות הכללי, שפורסם בסוף מרץ 2024, התיר למיילדות מסורתיות להנפיק את התעודה בעצמן — והוא אף קובע שהטופס ינוסח בשפה המתאימה לתרבותה ולזהותה של המיילדת.
הארגון נשען על בית האישה הילידית והאפרו־מקסיקנית על שם נליס פלומו סנצ'ס בסן לואיס אקטלן, שנפתח במאי 2011 ומשרת נשים מסן לואיס אקטלן, ממלינלטפק ומקוצ'ואפה אל גרנדה. בצוותו עובדים גם פרטרוס — מיילדים גברים. הבית ציין חמש־עשרה שנה באביב האחרון, ודיווח על הטרדות של אנשי הצוות.
הפערים במספרים אינם פרט טכני. גררו עומדת במקום השני בארץ, אחרי צ'יאפס, הן במספר המיילדות המסורתיות והן במספר הלידות שהן מלוות, אך המרשם הפדרלי והמרשם המדינתי אינם מסכימים כמה הן. תמותת היולדות במדינה נותרה מעל הממוצע הארצי; רשויות הבריאות המקומיות ספרו שנים־עשר מקרי מוות של יולדות עד אוגוסט השנה.
בתוך המערכת עצמה נעשית תנועה קטנה: עשרים ושמונה מיילדות בגררו משתתפות בליווי נשים בתוך יחידות רפואיות, ושישים וארבע עברו ארבע סדנאות הכשרה מטעם המדינה. הלידות שהן מלוות מתרכזות בצ'ילפה, בצ'ילפנסינגו, בחוסה חואקין אררה, באקטפק ובסן לואיס אקטלן — אותם שמות שחוזרים בכל מפה של עוני ושל מרחק מן הכביש.
מה שהמיילדות השיגו אינו רק היתר מנהלי. ילד שנולד בהרים מקבל שם רשום, ואיתו את הזכות ללכת לבית ספר, לקבל טיפול, להיחשב. הידע שהחזיק משפחות באזור הזה דורות רבים החזיק, הפעם, גם מול פקיד.