במשך חמש עשרה שנים משכלל עמאר את אומנות בניית התנורים, מלאכה שהחלה עבורו כהרחבה לעבודתו כטייח והפכה לשליחות תרבותית. התנור, הנבנה מתערובת של בוץ סחף מהנילוס, חול ותבן של חיטה, אינו רק כלי בישול אלא מלאכת מחשבת של הנדסה כפרית. התבן משמש כחומר מקשר המונע מהחימר להיסדק בחום העז, בעוד ששכבות של מלח או זכוכית גרוסה המונחות בתחתית התנור נועדו לאגור את החום ולהקרינו באחידות אל כיכרות הלחם.
עבור סאבר עבד אל-ווהאב, הבחירה לחזור לתנור החימר נולדה מתוך אכזבה מהתנורים המתכתיים המודרניים, שלא הצליחו לשחזר את המרקם והטעם של לחם ה"עיש שמסי" המסורתי. אך מעבר לגעגוע לטעם, השיקול הכלכלי הפך למכריע. במציאות שבה מחירי מכלי הגז האמירו, התנור של עמאר מציע חלופה המבוססת על מה שיש ליד הבית: גבעולי תירס יבשים, כפות תמרים ופסולת חקלאית אחרת.
התחייה הזו אינה מוגבלת רק לבתי הכפר. מלונות מורשת וכפרי נופש אקולוגיים ברחבי מצרים העליונה החלו להזמין את עמאר להקים תנורים כאלו בשטחם, מתוך הבנה שהתייר המודרני מחפש את המגע הבלתי אמצעי עם המסורת. בכל פעם שעמאר מסיים לבנות כיפה של תנור כזה, הוא אינו רק בונה כלי עבודה; הוא מחבר מחדש את ההווה המצרי אל ימי הממלכה החדשה, אז היו תנורים דומים למדי חלק בלתי נפרד מכל בית ביישובי העובדים העתיקים.
כשהחום נאגר בתוך קירות החימר העבים, הוא מעניק ללחם איכות ששום להבת גז מודרנית לא תוכל לחקות.
כשהוא מסיים את עבודתו, עמאר מותיר אחריו מבנה יציב שישרת את המשפחה בעשור הקרוב. הריח של החימר הלח יתחלף בקרוב בריח הלחם הנאפה, ריח שמסמל עבור תושבי לוקסור לא רק את העבר, אלא גם פתרון מעשי ומכובד לקשיי ההווה.