במקום שבו הרי הסאמה מפרידים בין העמקים הכפריים לבין המרכזים השלטוניים של בוליביה, המחסור באמצעי לימוד מוחשיים היה מאז ומתמיד חומת זכוכית עבור ילדים עם מוגבלויות. המורים בבית הספר ברנרדו נאבאחאס טריגו 2 החליטו להמיס את החומה הזו בעצמם. הם הפכו את הכיתות למרחבים אינטראקטיביים, שבהם מדפסות תלת-ממד ומפות מגע אינן עוד מותרות טכנולוגיים, אלא כלי עבודה יומיומיים המאפשרים לכל תלמיד, ללא קשר למגבלותיו המוטוריות או החזותיות, לקחת חלק בשיעור.
המאמץ המקומי הזה, שכלל הכשרת צוותים ושיתוף פעולה הדוק עם משפחות התלמידים בירידי חינוך, משך את תשומת ליבה של אסתר קויש לארוש, מנהלת המשרד האזורי של אונסק"ו בסנטיאגו. מתוך 249 בקשות שהוגשו מ-18 מדינות ברחבי אמריקה הלטינית, נבחר המוסד הקטן מטריחה כאחד משישה בתי ספר יוצאי דופן שהפכו את ההכלה החינוכית למציאות חיה.
הבחירה בבית הספר אינה רק הכרה בהישג טכנולוגי, אלא עדות לכוחה של החלטה אנושית. בחודש דצמבר, כאשר זכה המוסד בליווי מקצועי של מומחי אונסק"ו ובהזמנה לפורום האזורי הראשון לחינוך מכיל, התברר כי המודל שיצרו המורים בטריחה עשוי לשמש השראה לבתי ספר בסיטואציות דומות בקולומביה, צ'ילה ופרו.
החוק הבוליביאני אולי מחייב שילוב תלמידים מאז שנת 2010, אך בין לשון החוק לבין שולחן הכתיבה בכפר מרוחק מפריד לעיתים קרובות מרחק עצום. בבית הספר הזה, המרחק צומצם בזכות מורים שהבינו כי שוויון אינו נמדד רק בזכות לשבת בכיתה, אלא ביכולת של הילד להושיט יד ולחוש, פשוטו כמשמעו, את העולם שנפרש לפניו.