במשך עשורים, ילדים עם מוגבלויות באמריקה הלטינית ובקריביים היו שקופים עבור המערכת הרישומית. המדינות השונות השתמשו במדדים שונים, לעתים רפואיים גרידא, שלא הצליחו לתפוס את הצרכים הממשיים של התלמיד בכיתה. כעת, לראשונה, נחשף היקף הנתונים ב-16 מדינות, והוא מספר סיפור על פערים עמוקים אך גם על תנועה עדינה של שינוי.
הדו"ח חושף כי בעוד ש-99% מהתלמידים ללא מוגבלות מסיימים את לימודי היסודי, רק 76% מאלו עם מוגבלות מצליחים להגיע לקו הסיום הזה. בחטיבות הביניים ובתיכונים, הפער מעמיק והולך. המכשולים אינם רק פיזיים; הם טמונים בתרבות פדגוגית שעדיין מתקשה להכיל את השונה בתוך המרחב המשותף.
אך בין השורות והטבלאות מסתתר נתון שמעורר מחשבה: בעוד שפחות מאחוז אחד מהתלמידים עוזבים את בתי הספר הרגילים לטובת חינוך מיוחד, פי שבעה מהם עושים את הדרך ההפוכה. 4.5% מהתלמידים נעו בשנה האחרונה מהמסגרות הנפרדות אל הכיתות הרגילות. זוהי נדידה שקטה, כמעט בלתי מורגשת, המעידה על כך שהחומות שנבנו סביב הילדים הללו מתחילות להיסדק.
קויש לארוש, בקול יציב ונטול פאתוס, הבהירה כי השילוב אינו מחווה של רצון טוב, אלא חובה של המדינה. המטרה היא הסרת המחסומים החברתיים והפדגוגיים שמונעים מילד לשבת לצד בני גילו. כאשר היא דיברה על הנתונים, היא לא ראתה רק אחוזים, אלא את המאמץ היומיומי של משפחות ומורים להבטיח שכל תלמיד, ללא קשר ליכולותיו הפיזיות או הקוגניטיביות, יזכה למקום בטוח מול הלוח.