הלהקה, המורכבת מזוג אלפא ושתי בנותיהם, היא הראשונה ששבה אל הרי ה-סיירה מדרה אוקסידנטל מזה חצי מאה. עבור סרווין, חוקר שהקדיש את חייו ללימוד המין הזה, הצעדים הראשונים של הזאבים על הקרקע הלחה לא היו רק נתון מדעי, אלא סגירת מעגל של דורות. המין, שנחשב לנכחד בטבע, שרד רק בזכות שבעה פרטים אחרונים שנלכדו בשנות השבעים כדי להקים את שושלת השבי שממנה הגיעו ארבעת הזאבים הללו.
החלטת הקהילה המקומית ב-אל טראהומארה לקבל את הזאבים התקבלה בהצבעה גלויה ופה אחד באסיפת הכפר. במקום שבו בעבר הונחו מלכודות ופוזר רעל כדי להגן על הבקר, הכינו התושבים יחד עם רשויות הסביבה מכלאת הסתגלות גדולה. שם, תחת מעקב שקט של מצלמות ומשדרי רדיו, ילמדו הזאבים מחדש את אומנות הציד וההישרדות ביערות האורן והאלון.
ריח השרף של עצי האורן והאוויר הצונן של הפסגות ליווה את הרגע שבו יצאו הזאבים אל חירותם המבוקרת. זהו תהליך עדין שבו הביולוגים נסוגים לאחור כדי לאפשר לטבע לתפוס שוב את מקומו. דוקטור סרווין וצוותו ימשיכו לעקוב מרחוק אחר דפוסי התנועה שלהם, מוודאים שהזאבים הקטנים ביותר בצפון אמריקה מוצאים את מקומם בנוף שבו חיו אבותיהם מאז ומעולם.
השיבה הזו אינה רק ניצחון ביולוגי, אלא עדות ליכולת של קהילה אנושית להחליט על פיוס עם עולם החי. כאשר הזאבים נעלמו בתוך סבך העצים, נותר רק השקט של ההר, שבור על ידי רשרוש המחטים על האדמה — צליל שלא נשמע במקומות הללו זמן רב מדי.