לפני שהגיעה אל המכון, לימדה ביאטריס בבית הספר היסודי "הלב הקדוש" במחוז מאגווי. שם, בין כותלי הכיתות הצפופות, נעדרו תמיד הילדים עם המוגבלויות. "הם בחרו להישאר בבית", היא אומרת בשלווה שמאחוריה מסתתר כאב ישן. השתיקה שלהם לא הייתה היעדר קול, אלא היעדר מורים שידעו כיצד לגשת אליהם, כיצד לתרגם את העולם עבורם לסימנים או לנקודות בולטות על נייר.
כעת, לצדו של המדריך פיטר קצ'ינגה, היא וחבריה הופכים את גופם לכלי עבודה. הם לומדים את שפת הסימנים הדרום-סודנית, שפה הנמצאת בעיצומו של תהליך סטנדרטיזציה כדי להבחין אותה מהשפות השכנות של קניה ואוגנדה. בתנועות ידיהם הם כבר יודעים לסמן מושגים מקומיים של מרעה ובקר, המילים המרכיבות את עולמם של תלמידיהם לעתיד.
האתגר הניצב בפני המערכת הוא כביר. יותר מ-70 אחוזים מילדי המדינה אינם פוקדים את ספסל הלימודים, ורבים מהם הם פליטים או עקורים שחזרו לביתם. תוכנית ההכשרה, המובלת על ידי ארגון Light for the World ובמימון Education Cannot Wait, אינה מסתפקת רק בהוראת השפה; היא מבקשת לשנות את היסודות הפיזיים והפדגוגיים של המדינה הצעירה, שנשענה בעבר על מכונות ברייל ידניות כבדות משנות השבעים.
כאשר ביאטריס עומדת מול חבריה ומדגימה את הסימנים החדשים שלמדה, היא אינה רק סטודנטית המתרגלת חומר לימודי. בכל תנועת יד היא מתקנת עוול של דורות. הילדים במחוז מאגווי, ובמדינה כולה, לא יצטרכו עוד "לבחור" להישאר בבית; הם ימצאו שם מורה שמחכה להם, מוכנה לדבר בשפתם.