לאחר שבע שנים שבהן שירת כסגן שר החינוך וההכשרה של וייטנאם, יכול היה בואי ואן גה לפרוש לחיי נוחות, אך הוא בחר לשוב אל שולחן השרטוט והבוכנות. הוא מכיר את הרחובות של האנוי ושל הו צ'י מין סיטי, שם האופנוע — המכונה בפי המקומיים פשוט "הונדה", ללא קשר ליצרן — הוא כלי הקיום הבסיסי ביותר. הפרופסור הבין כי הדרישה להחליף עשרות מיליוני כלי רכב חשמליים היא גזרה שהציבור לא יוכל לעמוד בה, והחליט למצוא דרך להפיח חיים נקיים במנועים הקיימים.
המערכת שפיתח צוותו, בתמיכת הקרן הלאומית NAFOSTED, היא יחידה מודולרית המותקנת על מנועי בעירה פנימית קיימים. היא משלבת בין מימן לבין ביו-אתנול המופק מגידולים חקלאיים מקומיים כמו קסאווה. זהו פתרון שאינו דורש מהרוכב להיפרד מרכושו, אלא רק להעניק לו "לב" חדש וירוק יותר. הטכנולוגיה הזו משמשת גם כגנרטורים קטנים לייצור חשמל בקהילות כפריות, ובכך היא פותרת שתי בעיות בו-זמנית: זיהום האוויר בערים והמחסור באנרגיה במחוזות המרוחקים.
הבחירה של ואן גה להשתמש בביו-אתנול אינה מקרית. וייטנאם כבר הקימה תשתית לאומית להפצת דלקים ביולוגיים, והשימוש בקסאווה ובקני סוכר מחבר את עולם ההיי-טק של המעבדה אל השדות של האיכרים. במהלך עבודתו, הוא לא הסתפק בתיאוריות; המערכת שהציג כוללת גם מודל של אופנוע המונע בתא דלק מימני, המצביע על העתיד הרחוק יותר של אפס פליטות.
ברגע שבו המנוע המוסב נדלק לראשונה במעבדה, הרעש המוכר של הרחוב הווייטנאמי קיבל צליל חדש. עבור ואן גה, זהו אינו רק הישג הנדסי, אלא מעשה של הגינות כלפי מיליוני בני אדם התלויים בשני גלגלים כדי להגיע לעבודה, לשוק או לבית הספר. הוא בנה גשר העשוי ממימן ומצמחים, המאפשר לאומה שלמה להתקדם לעבר שנת 2050 מבלי להשאיר איש מאחור.