ג'יוטי, בת תשע־עשרה, נכה בשתי רגליה. היא סיימה כיתה ח' ולא המשיכה — לא בגלל ציונים, ולא בגלל החלטה של מישהו. פשוט לא הייתה דרך להגיע. הכפר מהולנפור שוכן בבלוק סיקנדרפור, במחוז באליה שבמזרח אוטר פרדש, שם הגנגה והגהאגהרה נפגשות סמוך לגבול ביהאר. מרחק שאדם בריא חוצה ברגל הפך אצלה לקיר.
כששמע על כך מנגלה פרסאד סינג, ראש המחוז, נסע לראות בעצמו. הוא הביא את התלת־אופן, הורה לפקידי המקום לרשום אותה מחדש לבית הספר, וחתם על תעודת הנכות באותו מעמד. הפקידים ציינו שזו ביקורו השני מסוגו בבית של תושבת; קודם לכן מסר תלת־אופן דומה לנערה אחרת בשם רגיני.
התעודה נראית כמו נייר קטן, והיא כמעט הכול. בלעדיה אדם אינו זכאי לקצבת הנכות החודשית של אלף רופי, לא למכשיר המסובסד, לא לנסיעה חינם באוטובוסים של המדינה, ולא למקומות השמורים במוסדות הלימוד ובשירות הציבורי. היא נכנסת לתוך כרטיס הזהות הארצי לאנשים עם מוגבלות, שתוכניות המדינה דורשות אותו יותר ויותר. מפני שראש מחוז באוטר פרדש מכהן גם כגובה המחוז ועומד בראש הוועדות שמפקחות על חלוקת הרווחה, אפשר היה לחתום עליה בחצר, ולא להמתין למחזור המחנות הבא.
המכשיר עצמו מגיע מתוך מנגנון ותיק: תוכנית ADIP, שמשרד הצדק החברתי וההעצמה מפעיל מאז 1981, ורוב היחידות מיוצרות בקאנפור בידי אלימקו, היצרנית הציבורית היחידה בהודו למכשירי עזר. לתלת־אופן ממונע נדרשים גיל שש־עשרה לפחות ונכות תנועה של שמונים אחוז. כל זה קיים בספרים כבר עשורים. מה שהיה חסר בכפר מהולנפור היה מישהו שיביא את זה עד הדלת.
ג'יוטי אומרת שהיא רוצה להיות מורה כשתסיים ללמוד. השנים שנפלו מהיומן שלה לא יחזרו, והדרך אל התעודה הראשונה עוד ארוכה. אבל בפעם הבאה שהיא תרצה להגיע לכיתה, היא תוכל.